צילום ואמנות דיגיטלית – ראיון עם הצלם משה נחומוביץ' (חלק ב')

בחלק הקודם של הראיון עם הצלם משה נחומוביץ', הוא סיפר לנו מעט על העולם שלו ועל איך שהוא התקדם במדרגות הצילום. 

בסיום הראיון, שאלתי את משה "מה זה צילום בשבילו" והאמת היא שלא ציפיתי לתשובה אחרת ממה שהוא ענה לי.. מה שהביא אותי להיכנס יותר לראש שלו מנקודת מבט של צלם ואמן, לשאול אותו את השאלות הבאות ואולי גם "לגנוב" ממנו מספר טיפים שעשויים לעזור לכל אחד ואחת מאיתנו.

הנאה רבה מובטחת 🙂

נ.ב.

אם עדיין לא קראתם את החלק הראשון של הראיון, אז זה הזמן. לחצו כאן למעבר לחלק הראשון של הראיון.

משה, גם אני מצלם אנשים, ואני יודע עד כמה הם עשויים להיות מעניינים. מאוד מסקרן אותי לדעת מה מעניין אותך בבני האדם..

בתחילת הדרך לא ציפיתי שאני אהיה צלם של אנשים.. ממש לא ידעתי איך לדבר איתם ולרכך אותם כדי שיצאו טוב בתמונות. זה משהו שדרש המון ניסיון בעבודה עם אנשים, וזה דרש ממני בעיקר להכיר את עצמי.. אני אדם שמאוד לא אוהב להצטלם (העונה לשאלה זו לא החליף תמונת פרופיל משנת 2014), תנסה לכוון אליי מצלמה ואתה תראה שאני מתגונן כאילו מכוונים אליי נשק. בעוד חודשיים מצלמים אותי לחתונה (ובהזדמנות זו מזל טוב מצוות הבלוג :-)) ואין לי מושג איך אני הולך להתמודד עם זה..

אז בעצם התחום הזה של צילום אנשים מאוד מעניין אותי.. מהאנשים בדרג הנמוך ועד לאלו בדרג הגבוה, מהאנשים שאוהבים להצטלם ועד לאלו שסולדים מהמצלמה כאילו היא רובה סער המכוון לעברם. אנשים מעניינים אותי, ולא משנה איזו צורה הם לובשים. המטרה שלי היא ברורה.. אני צריך להיות סוג של פסיכולוג שלהם על מנת לצלם תמונות טובות שלהם. כשאני מצלם אדם, אני מחויב להכיר אותו, לדעת מיהו, מהו סיפור חייו, מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, להכיר את האופי שלו ואת ה"שיגעונות" שלו.. כל אלו עוזרים לי לספר עליו יותר.
זה מאוד קשה להוציא בתמונה אחת חיים שלמים של בן אדם, אבל זה גם האתגר הכי גדול פה.

איך אתה מתמודד עם אדם שיש לו בטחון עצמי נמוך או שהוא לא אוהב להצטלם בכלל?

בגדול, בן אדם שמשלם כסף עבור הצילומים הוא מגיע מחויב. הוא מודע לכך שהוא הולך להצטלם והוא גם שילם כסף עבור הצילומים האלה, כך שהוא נתון למה שאני אומר לו, ומבחינתו אני זה שמושך בחוטים. אז קודם כל, השעה הראשונה בדרך כלל מוקדשת לטסטים.. במהלך הטסטים אני מדבר איתו, צוחק איתו, שואל שאלות, מחמיא לו, ובקיצור גורם לו להשתחרר כמה שיותר.

יש כאלו שכוסית אלכוהול או מוסיקה גורמים להם להיפתח ויש כאלו שכאשר מחמיאים להם זה מוציא מהם יותר. צילום אנשים זה תחום מרתק שמאחוריו עומדת פילוסופיה שלימה מכיוון שכל אדם הוא אחר, ואתה כצלם חייב לדעת מי האדם שעומד מולך ולנתח אותו מבחינה פסיכולוגית על מנת שהתמונות ישדרו תדמית טובה.

ישנם אנשים שמאוד קשה לצלם אותם, ולא משנה כמה תשחרר אותם ומה תעשה. אלו אנשים שמאמינים באמונה שלימה שהם לא מצטלמים טוב או שהם פשוט חסרי בטחון לגבי המראה שלהם. אז אתה יכול לתפעל אותם, להצחיק אותם, להאיר אותם בדרכים יצירתיות, אבל יהיה לך מאוד קשה להוציא מהם את ה-100% אם הם לא ישנו את דעתם. לעומתם, ישנם אנשים שאתה רק מכוון אליהם את המצלמה ואתה מיד רואה כמה הם קורנים, כמה בטחון עצמי הם משדרים, כמה הם מודעים לפוטוגניות שלהם.. וזה באמת מדהים.

מה שעוד יותר מדהים זה שיכול להיות שדווקא אלו עם הביטחון העצמי הנמוך הם אלו שיצטלמו טוב, ואלו שיש להם בטחון עצמי מופרז יקבלו בעצם פעולה הפוכה.. ושוב, אתה כצלם חייב לזהות את האדם שמולך ולעשות את מה שאתה יודע לעשות כדי להוציא ממנו יותר. גם אם זה מצריך ממך לשתף אותו בתמונות ולהצביע לו באופן נקודתי על הבעות פנים או שפת גוף לא טובים.

אני אפילו זוכר מקרה אחד שצילמתי אמן מוזיקאי ולא הצלחתי לשחרר אותו גם אחרי שעתיים.. פשוט העמדתי אותו מול מראה ואמרתי לו "תסתכל איך אתה נראה". נכנסתי לאינסטגרם שלו והצבעתי לו על תמונות "סלפי" שהוא צילם את עצמו ושאלתי אותו – למה בתמונות ה"סלפי" שבאינסגרם שלו הוא כל כך משוחרר ועכשיו לא? אז הוא ענה לי ששם הוא הרגיש משוחרר יותר מכיוון שהוא צילם את עצמו. בסופו של דבר החזרתי אותו למראה ואמרתי לו שיתאמן מול המראה על הבעות הפנים האלה ושיחזור אליי כשהוא מוכן.

מדהים. וזה עזר?

בטח שזה עזר. הבעיה אצל רוב האנשים היא שהם מגיעים לצילומים עם זווית קבועה של הגוף כי הם מצטלמים ככה תמיד משום מה, והם פשוט חושבים שככה זה הכי יפה. המטרה שלי כאן היא להוכיח להם אחרת.

איפה עובר הגבול בין צילום לאמנות דיגיטלית?

קודם כל אני לא חושב שיש כאן גבול.. האמנות הדיגיטלית לא באה לחצות קווים או לשנות משהו בעולם הצילום.. זה פשוט זרם נוסף באמנות המודרנית העכשווית, ממש כמו שיש לך זרמים בציור ובמוסיקה.

מה שכן, כשיש לך שינוי מהותי של המציאות כמו שינוי בהבעות פנים של אדם או הקטנה / הגדלה של חלקים מסוימים של הגוף שלו, כאן זה באמת יוצא כמעט לגמרי מהצילום וזה הופך יותר לאמנות דיגיטלית.

אני עושה דברים כאלה רק כשמדובר בפרויקט הומוריסטי שזו המטרה שלו, אבל אם פונה אליי בחורה שרוצה שארזה אותה בפוטושופ אז אני אומר לה שאני נגד זה ושאני לא עושה דברים כאלה. מה שכן, התעשייה הזו היא תעשייה שיש בה משהו גדול ממך. לפעמים מדובר בלקוח גדול שרוב הזמן אתה לא יכול להלחם נגדו, אז כשלקוח כזה מבקש ממך, אתה לפעמים עושה את זה למרות שזה מציק לך ונוגד את כל הדעות שלך.

מסקרן אותי לדעת מי האדם הכי מעניין שפגשת במהלך העבודה שלך.

זה קרה ממש לא מזמן בעבודה שצילמתי מטעם "ידיעות אחרונות" לשער של "7 לילות". צילמתי את הזמר אביתר בנאי שהשפיע עליי מאוד מבחינה מוזיקלית במהלך הילדות שלי. כל פעילות בחיים שלי הייתה מלווה במוסיקה שלו, היא תמיד הייתה שם באהבות ובפרידות ואיפה לא.. ככה שמאוד התרגשתי לפגוש אותו בכלל ולצלם אותו בפרט.

מה שאני יודע על אנשים גדולים ומפורסמים זה שבשביל רובם אתה עוד אחד שמצלם אותם וזהו.. עם אביתר זה היה ממש שונה, ואני פשוט נדהמתי מכיוון שהוא דיבר איתי, הוא חש אותי ומאוד התעניין בי. אני אוהב לצלם אנשים וזה תמיד מרגש אותי, אבל איתו אני באמת יצאתי בתחושת HIGH.

באמת החיבור שהיה שם משתקף דרך התמונות..

יום לפני הצילומים אני דיברתי איתו בטלפון והרגשתי שהוא די מפוחד מיום הצילום מכיוון שהוא לא אוהב להצטלם, באופן חד משמעי. אין לו בעיה שיצלמו אותו על הבמה, במקום הכי בטוח שלו אבל שלא יביימו אותו ויצלמו אותו עם איפור, עיצוב שיער וסטיילינג.

הרגעתי אותו בטלפון, וכשנפגשנו התחלנו לצחוק על טקסטים מהשירים שלו והוא סיפר מאיפה באו הטקסטים ומהי המהות שלהם. אתה באמת מזהה בן אדם עם צניעות מאוד גדולה וראיית עולם מאוד יפה. במהלך הצילומים הוא כל הזמן דאג לי ושאל אם אני צריך משהו, אם אני רוצה לשתות או לאכול..

התחלנו לצלם אצל המנהלת שלו בתל אביב, ואז בשלב מסוים עזבנו את כל האנשים ויצאתי אתו החוצה לבד.. טיילנו באזור מרכז תל אביב והוא שאל אותי שאלות מאוד אישיות, אז הבנתי שהוא שואל אותי את השאלות האלה כדי להרגיש יותר בנח עם הצילום ואיתי. בהמשך, אנחנו עברנו באזור מסוים והוא אמר לי "כאן חזרתי בתשובה". באותו רגע הרגשתי שהנפש שלו מאוד רגישה באזור הזה, אז באמת יצאו לו משם תמונות מאוד חזקות ועצמתיות.

באמת שזה היה יום צילום שהשאיר אחריו הרבה רגש וחוויה עצומה מאוד עבורי. אין ספק שהעובדה שאני מעריץ את הבן אדם היא גורם מאוד משפיע במקרה הזה, אבל זה עדיין היה מאוד מיוחד וחווייתי.

מה הפרויקט הכי מעניין שצילמת?

האמת שקשה לי לשים את האצבע על פרויקט אחד שהוא באמת הכי מעניין מכיוון שכל פרויקט הוא שונה, וככזה הוא גם ייחודי ומיוחד, ובדרכו הוא לוקח אותך אל מקומות אחרים.

בכל זאת, תנסה..

אחד מהפרויקטים הבולטים שצילמתי היה פרויקט שבו לקחנו סלבריטאים ושאלנו אותם:
אם הייתה להם את האפשרות לשחק בסרט, אז באיזה סרט הם היו בוחרים לשחק?"

כל אחד נתן את התשובה שלו ובאמת הכנסנו אותו לתוך הדמות הראשית מהסרט שהוא בחר. היה שם את KILL BILL, "הסנדק", "קראטה קיד", "ספרות זולה" ועוד מספר סרטים.. הפרויקט הזה היה מעניין מאוד לביצוע והוא גם זכה להצלחה מעולה והוצג בתערוכה, כך שאין יותר כיף מזה. אבל שוב, כל פרויקט הוא ייחודי לכשעצמו וקשה להצביע על אחד שבאמת היה מעניין יותר מכולם.

משה, מה הפרויקט האמנותי האישי הכי משמעותי שיצרת?

"העולם בידיים שלנו" באופן חד משמעי. זה רעיון שעלה לי לגמרי במקריות, תוך כדי סשן צילומים שצילמתי איזשהו אמן.. כדי לעשות טסטים של התאורה אני השתמשתי ביד שלי (הפעלתי את המצלמה עם שלט רחוק) ועשיתי עם היד תנועה כזו שדומה לברווז (ללא כל סיבה).

באותה תקופה עבדתי באבטחה בלילות והיה לי זמן לערוך בזמן העבודה, אז עברתי על התמונות אבל לא ממש היה לי חשק להתעסק עם עבודה מסחרית.. הרגשתי צורך ליצור משהו משלי. ואז ראיתי את התמונה עם היד והתחלתי "לשחק" איתה ולנסות להוציא ממנה משהו. תוך כדי שאני עובד עליה, אני בעצם מבין שאני מרכיב צורה של ברווז אמיתי עם הנוצות והמקור וכל מה שצריך.. זה לגמרי היה מקרי ואפילו לא תכננתי לשתף את התמונה בפייסבוק..

שבוע לאחר מכן שיתפתי את התמונה בפייסבוק מתוך רצון ברור לקבל אהדה ותגובות טובות. לא היה לי שום תכנון להפוך את התמונה הזו לפרויקט, אבל אז קרה דבר מדהים.. התמונה זכתה לאהדה, לתגובות, לשיתופים רבים ואף לביקורות מיודעי דבר. הבנתי שיש לי כאן משהו שאני חייב להמשיך איתו.. לאחר חודש כבר נוספו לי עוד מספר בעלי חיים לסדרה והשאר היסטוריה.

בחלק מהתמונות השתמשתי בידיים שלי ובחלק מהן נעזרתי בידיים של אבא שלי מכיוון שלא הצלחתי לעשות את הצורות האלה בעצמי ולצלם בו זמנית. הייתי חייב "דוגמן ידיים" על מנת שאוכל לכוון אותו מזווית הצילום.

THE WORLD IN OUR HANDS (העולם בידיים שלנו) הפך במהרה לפרויקט ויראלי שהודפס על חולצות, והוצג במספ ר מגזינים ואתרים בולטים בעולם כגון: oneeyeland.com,  1x.com ו-fstoppers.com.

המסר העיקרי מאחורי הפרויקט הזה הוא שאם אנחנו לא נשמור על העולם בידיים שלנו אז אין מישהו שישמור עלינו. ובעלי החיים הם באמת העולם שלנו..

בתמונות הבאות אתם יכולים לראות איך זה נראה קצת מאחורי הקלעים..

אני רוצה שתספר לי קצת: איך אתה ניגש ליום צילום? איך אתה מגבש רעיון? איך אתה מביא אותו לידי ביטוי בפועל? כמה אנשים עומדים מאחורי תמונה אחת?

זה משהו שמאוד תלוי בסוג הפרויקט. אם מדובר בפרויקט גדול כמו עיתונים, מגזינים וכדו' אז מעורבים כאן לא מעט בעלי מקצוע כמו ארט דירקטור, מפיק, סטייליסטית, מנהלים וכדו'.. ברמת העיקרון, כל מי שלוקח חלק בהפקה צריך להיות מעורב בפרטים הקטנים.

כמובן שגם האמן המצטלם הוא שותף מלא בפרויקט. לפני כל יום צילום אני מתקשר לאמן שאותו אני מצלם, ואני שואל אותו דבר ראשון איך הוא לא רוצה להיראות בתמונות.. כמובן שאני מציג לו את העבודות שלי על מנת שיכיר את הסגנון ושידע מה אני עושה. במהלך השיחה ותוך כדי שאלות, אני מעלה רעיונות יחד איתו ובמידת הצורך אני שולח את הרעיונות האלו למפיק, לסטייליסטית וכדו'.

כשמגיע אליי אדם פרטי לצילומים למטרות יחסי ציבור, אני אומר לו שישלח אליי תמונות שהוא אהב מבלי להבין יותר מדי למה הוא אוהב אותן, ככה אני באמת מבין מה עושה לו את זה בתמונות.. לאחר שאני מבין את הכיוון שהוא מחפש, אני מכוון את עצמי אליו. כמובן שאני מסביר לו שאני לא יכול להיות צלם אחר מכיוון שיש לי סגנון צילום אישי, אבל התמונות שהוא שלח באמת עוזרות לי להבין אותו הרבה יותר. לאחר מכן, אנחנו עוברים לבניית קונספט של כל תמונה תוך מתן דגש על הסיפור, על המהות שלה ועל המסר שהיא תעביר בסופו של דבר.

אני מאוד חושב שזה נכון ויעיל שכל הגורמים המעורבים בפרויקט יהיו חלק מהתהליך של יצירת הפרויקט. כשזה ככה, אז כולם מגיעים ליום הצילום מתוך הבנה ברורה של מה שהולך להיות שם.
בשורה התחתונה, צריך ליצור הרבה רגש.. ואת הרגש הזה אנחנו יוצרים על ידי כך שכולם שותפים מלאים ביצירה וחווים אותה מתוך אותה התרגשות.

לפי מה שאני מבין ממך זה שברוב המקרים אתה יודע איך הולך להיראות הרקע (או הסביבה) של המצולם.

הסביבה שאני הולך "לשתול" למצולם שלי בדרך כלל מגיעה איתי ליום הצילומים עצמו.. זאת אומרת שהיא כבר צולמה מבעוד מועד. בדרך כלל אני זה שמצלם את התמונות של הרקע או הסביבה, אבל מדי פעם כשיש פרויקט לחוץ מאוד ואין זמן לצלם, או שאני נדרש "לשתול" סביבה שלא קיימת בארץ, אז אני רוכש תמונות (באישור לשימוש מלא) מאתר סטוק שאני עובד איתו.

בגדול, יש ימים שאני מקדיש רק בשביל לחפש מקומות לצילומים שישמשו אותי בשימוש עתידי, וככה אני יוצר לעצמי מעין מאגר כזה שממנו אני שואב תמונות בשוטף..

לא מזמן צילמת את השחקן ליאור דיין, והיו אלו תמונות שמאוד שבו את לבי גם מבחינת הקונספט וגם מבחינת הביצוע, אבל בעיקר בזכות היציאה מהקופסא. אני בטוח שיש לך מה לספר על הפרויקט הזה..

האמת, שאני מאוד שמח ששאלת את השאלה הזו.. לפרויקט הצילומים של ליאור דיין אני הגעתי עם ויז'ן בראש בלבד.. לא ידעתי אילו תמונות ישתלו ברקע ומה תהיה הסביבה שלו.. התמונות שהיו לי בראש הן: תמונה אחת שהוא יושב על עמוד תאורה, תמונה אחת שהוא צועד על מעקה של בניין, ותמונה נוספת של פורטרט נקי ללא מניפולציות גרפיות.

כשצילמתי אותו הוא ידע בדיוק מה אני רוצה, והתכוון לכל מה שאמרתי לו. ידעתי בדיוק את הזוויות שאני רוצה אותו מכיוון שהתמונות כבר היו אצלי בראש. לאחר הצילומים נכנסתי להליך רפואי ולא יכולתי להתעסק עם התמונות.. כשסיימתי את ההליך הרפואי, נמסר לי מצוות ההפקה של העיתון שהם צריכים את התמונות למחר(!), אז כשחזרתי הביתה באותו יום מיד התיישבתי לערוך את התמונות.

את התמונה עם עמוד התאורה אני הורדתי מאתר סטוק שאני עובד איתו, ובאמת אני מצאתי תמונה שהתאימה בדיוק למה שרציתי גם מבחינת זווית וגם מבחינת קומפוזיציה. הסיפור ההזוי הוא בעיקר על התמונה שהוא הולך על המעקה, מכיוון שהמעקה הזה הוא הגג של הבית שלי. כשסיימתי את התמונה הזו אני יצאתי עם חיוך מאוזן לאוזן.. אני מביט על התמונה ואני רואה אותו הולך על המעקה בבית שלי וזה נראה כאילו הוא ממש הולך על בניין גבוה בתל אביב (התמונה מורכבת מ-3 תמונות). הרגשתי בעננים, במיוחד עם כל הלחץ שהיה עליי באותו יום ושהוא לא הפריע לי להגיע לתוצאה מושלמת.

מי הצלם שאתה הכי שואב ממנו השראה?

האמת היא שאין מישהו ספיציפי מכיוון שיש לי כמות של צלמים שאני עוקב אחריהם ושואב מהם השראה. בגדול, זה מאוד משתנה מכיוון שמצלם אחד אני יכול לשאוב השראה על תאורה, ומצלם אחר אני יכול לשאוב השראה על עיבוד ועריכה. זה עשוי גם להשתנות בהתאם לאופי הפרויקט, כמו בפרויקט עם הידיים שבו שאבתי המון השראה מהצלמת ג'יל גרינברג שגם כן יצרה פרויקט של חיות. ישבתי פשוט שעות והסתכלתי על הקאצ' לייט בעיניים של המצולמים שלה כדי להבין איך היא משתמשת באור.

יש המון צלמים בחו"ל שאני עוקב אחריהם. אחד בוגר יותר, אחד מצועצע יותר.. ככה שאני די מתאים את ההשראה לי בהתאם לנושא שאני מצלם.

איך אתה שואב את ההשראה שלך מצלם אחר?

לפני הכל, אני מגיע מראש בידיעה שאני לא הולך להעתיק או לעשות כמוהו.. הרי גם אם אני ארצה, זה לא ממש יוכל לקרות מכיוון שכל אחד הוא ייחודי לכשעצמו. אני פשוט מביא איתי לצילומים את ה-אני שלי בלבד. ההשראות הן השראות, והן תורמות הרבה ליצירה, אבל אני מנטרל מהן את כל הסביבה ובעצם נשאר רק עם הדברים האישיים שלי, אלו שאני רוצה לגעת בהם.

סלבדור דאלי אמר משפט מאוד יפה שאולי יסכם לך את התשובה לשאלה הזו:
"אלו שלא רוצים לחקות כלום, לא יוצרים כלום".

לסיום, יש לך איזשהו טיפ לתת לאלו שקוראים עכשיו את הראיון איתך?

אני חושב שכל אמן חייב להאמין בדרך שלו ולשאוב כמה שיותר השראה מהעולם ומהסביבה שלו מכיוון שמשם מגיעים הרעיונות הכי גדולים. דבר נוסף – אל תפחדו להעז (!!) גם אם אומרים לכם בהתחלה שהסגנון שלכם לא עובד ושלא תצליחו איתו.
פשוט תאמינו במה שאתם עושים ותלכו עם זה עד הסוף!!

סיכום

הראיון עם משה תם.. הוא חזר לביתו, ואני נותרתי עם חומר מוקלט של כשעה וחצי (!!!) שהייתי חייב להביא על הכתב. המעבר בפעם השנייה והשלישית על כל מה שנאמר פה גרם לי לחשוב המון על הדרך שאנחנו עוברים כצלמים וכאמנים, ובאמת להאמין ביכולות שלנו מכיוון שאנחנו הראשונים להכיר בהן.

בחלקים מהראיון, משה ממש הזכיר לי את נקודות ההתחלה שלי, את האמונה החזקה שהייתה לי בעצמי בתחילת הדרך, את הימים בהם ביצעתי עבודות ללא תשלום ורק מתוך רצון עז להשתפר וללמוד.

השיטוט באתר של משה נחומוביץ' הוא חוויה לעיניים ולנפש. יש לו כל כך הרבה עבודות שהוא יצר ב-7 השנים האחרונות, ואם אתם עדיין לא צפיתם בהן אז הגיע הזמן..

אם יש לכם שאלות למשה, או אפילו סתם לכתוב לו כמה מילים, אתם מוזמנים לעשות זאת ממש כאן מתחת לפוסט והוא יתייחס לכולכם.
כמו כן, אם אהבתם את הראיון עם משה, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה לכל אלו שימצאו בו עניין דומה.

נתראה (איך לא?) בפוסט הבא 🙂

לאתר של משה נחומוביץ: www.mozesart.com