מי שמכיר אותי קצת, מכיר גם את החיבה שלי לצילום החברתי בכלל ולצילום רחוב בפרט.

לצערי הרב, תחום צילום הרחוב נמצא בסכנת הכחדה במדינתנו הקטנה, כי בכל זאת – מדובר בתחום קשה המיועד לאנשים בעלי לב חזק המסוגל להכיל את הרחוב על כל היבטיו וצורותיו.
מה גם שצלם הרחוב חווה לא מעט ימים כושלים בניסיונותיו לתעד רגעים בדרך.

אחד מצלמי הרחוב המוערכים ביותר בעיניי -שבמקרה הוא גם ישראלי משלנו- הוא הצלם פליקס לופה, שאחריו אני עוקב כבר קרוב ל-12 שנים, מציג אותו כהשראה לסטודנטים שלי ושואב ממנו לא מעט השראה בעצמי.

פליקס הוא צלם רחוב בעל שם בינלאומי. היא צילם פרויקטים רבים, הציג בלא מעט תערוכות בעולם וכנראה שלעולם לא תזכו לראות אותו בלי המצלמה.

הפעם, במסגרת הרחבת הפעילות שלנו, אנחנו מתרגשים לארח בבלוג שלנו את אחד הצלמים המוכשרים שהכרנו, בעל ראיה צילומית יוצאת דופן וסגנון צילום מיוחד במינו.
בפוסט הזה, פליקס יראה לנו את הרחוב מנקודת המבט האישית שלו, יתרום לנו מעט מתפיסת העולם שלו ומניסיונו האישי כצלם רחוב, ובאופן כללי, יפתח לכם את הדלת למקום שכנראה הרבה מכם לא מכירים..

אז לאחר ההקדמה שלי, אני שמח להעביר את העט לפליקס, שבאמת יש לנו את הכבוד הגדול לארח אותו בבלוג הצילום שלנו.

קריאה מהנה. אל תפספסו 🙂

נקודת המבט האישית שלי על צילום רחוב (פליקס לופה)

20 שנה עברו מהיום שבו הבנתי שהתצלומים שאותם אני מצלם הם "צילומי רחוב".
אין ספק שהייתי מחמיץ את הז'אנר הנפלא הזה אם לא הייתי נחשף לאינטרנט ומשתף את התמונות שלי ברחבי הרשת. כך עבר זמן לא רב עד שהבנתי שיש כאן ילד חצי יתום שלא זוכה לתשומת לב ראויה, אז החלטתי לאמץ אותו.

מתצלום לתצלום, גיליתי עד כמה מדהים הוא הרחוב. בכל פינה או סמטה, בכל רחוב או שכונה, הוא שופע חוויות אנושיות מרתקות.
למעשה – בכל מקום שבו נוכחים אנשים.

20 שנה עברו, ואני עוד מתרגש מהרחוב כמו ילד המתרגש ממגרש המשחקים.
ואכן, הרחוב, הוא מגרש המשחקים שלי, כאשר כלי המשחק הם האנשים. עם השנים, לא דעך ממני הרצון לשחק עם כולם, אלא הוא גבר ועדיין גובר מיום ליום.

לרחוב יש חוקים משלו, והאנשים ההולכים בו – הם שותפים לא מודעים למשחק שלי.
ב"משחק" הזה, אני פועל מתוך הדמיון שלי, זה שמתעקש לשמור על סגנון צילום אישי. בתמונות שלי, אני לוכד אנשים וסיטואציות, מסדר אותם בקומבינציות שונות, מתוחכמות או פשוטות, וכאלו שיתאימו לרעיונות שלי ולתמונות שאני מדמיין בראש.

ה"סטודיו" של צלם הרחוב מורכב מקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות, הנמצאות תמיד בתנועה ובתחלופה מתמדת כשלכל אחת מהן יש כוונות ומטרות משלה. ההתמודדות השוטפת והשליטה ב"שפה" של כל אוכלוסיה -ולפעמים גם של אדם בודד- היא המקור הראשון להבנה של "חוקי הרחוב" והתנהגות האנשים המעצבים אותה.

צלם הרחוב נמצא בתוך שטחם הפרטי של בני האדם, וזה לא פשוט. נדרשת סבלנות רבה על מנת לתמרן בהצלחה ברחוב. מה גם, שצלם הרחוב נדרש ליצור המון מגע וחיכוך עם בני אדם כדי לחזק את האינטראקציה איתם.

אישיות, ניסיון, חוכמה, גישה לחיים, ראייה ייחודית, יכולת ניתוח סיטואציות ואינסטינקטים מהירים – הם הנשקים העיקריים של צלם הרחוב. הם כלי העבודה שאיתם הוא יוצא החוצה.
אין כאן עניין של תחרות בין קבוצות. זה אתה, עומד לבד מול שאר העולם, חמוש בקופסא אחת קטנה שבתוכה אוסף כלי המשחק המיוחד והנדיר ביותר שקיים בעולם.

ואתה לעולם לא בודד.

מהו תצלום טוב?

תצלום טוב חייב להיות מעין דו"ח אישי – ויזואלי של נושא כלשהו.
במילים אחרות, הוא אמור לספר לי, בשפתו הויזואלית של הצלם עצמו, מה הוא רואה ומה הוא מרגיש.
התצלום הטוב הוא לא רק דו"ח ויזואלי, אלא גם (ובעיקר) דו"ח פסיכולוגי. בסופו של יום, התצלום יציג לצופה את רגשותיו ואת נקודת מבטו של האדם שנמצא מאחורי המצלמה.

בכנות, אנו חיים בעידן כזה שאנחנו צריכים להילחם על מנת שהתצלומים שלנו לא ישעממו. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות כח ההמצאה, אמצעי ההפתעה או אפילו הכאה בהלם.
כשאני אומר שתמונה טובה צריכה לכלול הפתעה והלם, אני לא מתכוון לומר שהתמונה צריכה להיות וולגרית או צעקנית. אני מתכוון לכך שהיא צריכה להפעיל את המחשבה ולגרות אותה. לעתים תהיה זו דווקא תמונה שקטה ולא ראוותנית במיוחד, אלא רק תכלול איזשהו יסוד מגרה ומפעיל.

ישנן לא מעט דרכים להשיג את אלמנט ההפתעה כשאנחנו מצלמים. ההפתעה הזו עשויה להיווצר על ידי משיכת תשומת לב אל דבר רגיל, אך בו זמנית – גם מקסים ומעניין, כזה שלא הבחנו בו קודם לכן מעולם; והיא עשויה להיווצר גם על ידי הסתכלות בסיטואציה יומיומית ושגרתית – אך בדרך חדשה ומעניינת.

הדרך הטובה ביותר להשיג את אלמנט ההפתעה, היא על ידי הימנעות מחיקויים. ולא רק מחיקויים של צלמים אחרים, אלא אפילו מחיקויים של עצמנו.
הרבה צלמים נכשלים בצילום של עבודות מעניינות מכיוון שהם מצלמים את אותה תמונה שוב ושוב או שהם פשוט מצלמים תמונה שמישהו אחר כבר צילם. חיקוי הוא אזור הסכנה הגדול ביותר עבור הצלם הצעיר. מאידך, הסכנה האורבת לצלם הוותיק יותר שכבר מצא את הדרך שלו, היא שייפול במלכודת ויחזור שוב ושוב על עצמו מבלי לחדש.

במידה מסוימת, כל הצלמים המתחילים מחקים תמונות של צלמים אחרים, כי זו באמת דרך טובה ללמוד, אולם צריך לדעת מתי להפסיק לחקות צלמים אחרים ולהתחיל ליצור את עצמנו. מה גם, שצריך להבין איפה עובר הגבול בין השראה לחיקוי.
על כל צלם מוטלת האחריות לגלות נקודות מבט חדשות ודרך אישית להסתכל על הדברים. אם הוא מצליח לעשות זאת, התצלומים שלו יעוררו תשומת לב. ואותה הפתעה שדיברנו עליה  קודם – תהיה קיימת בהן באופן טבעי.
תצלומים מצטיינים של צלמים מהעבר, וגם של כאלו מההווה, חשובים מאוד לכל צלם באשר הוא, אולם עליהן לשמש כמקור להשראה בלבד ולא כאובייקט לחיקוי.

בשורה התחתונה – כל יצירה היא דבר שראוי ללמוד ממנו, אך לא להעתיק אותו.

טכניקה היא אמצעי ולא מטרה

ושוב, טכניקה היא אמצעי. לא מטרה!
זה משהו שכל צלם בתחילת דרכו חייב להבין.

את הפן הטכני שבצילום כל אחד יכול ללמוד, אבל אחרי הלימוד המעמיק של הצד הטכני, יהיו חשובים רק השפה והטעם האישיים יחד עם ההשקפה ונקודת המבט של הצלם. אני מאמין שכל טכניקה צילומית היא מותרת, כל עוד היא תורמת לאמירה הניתנת על ידי הצלם. כל הכלים הקיימים ברשות הצלם חייבים להתכוונן למטרה הזו.

כאשר אדם מתחיל לצלם, הוא עושה זאת בדרך כלל בלי יותר מדי מחשבה. הוא מסתובב כשהמצלמה עליו והוא לוחץ על כפתור הצילום ברגע שמשהו משך את תשומת הלב שלו. לעתים, כמה מהתמונות האלה עשויות להיות מעניינות מאוד, מכיוון שהוא עדיין לא שבוי בכבלי הטכניקה, והוא גם עדיין לא למד להעתיק מצלמים אחרים, אולם יבוא יום ויהיה על הצלם המתחיל לדעת ולהכיר ברעיונותיו ולכוון את עצמו למקומות מסוימים.
כל צלם צריך לדעת כי לחיצה על כפתור הצילום אך ורק לשם הלחיצה – זו פעולה משעממת, כך שעליו לפתח נטיות מסוימות האופייניות לעבודותיו.
זהו תהליך התבגרות שכל צלם חווה; ובתהליך התבגרות זה, הצלם יתחיל לפתח מילון מונחים אישי לשפת הצילום הייחודית שלו כדי להביע את התגליות החדשות בשטחי הראיה וההבנה שלו.

התצלומים שמצלם צלם וותיק הם פרשנות לנושא המצולם במושגים ובמונחים של הצלם באופן אישי.
הייחוד וההפתעה שבראיה האישית של הצלם, הם אלו שמביאים את הצופים בתמונות לגלות את היחס שלהם לתמונה. לכן אני חושב שתמונה טובה חייבת להיות ביטוי אישי לנושא, ויותר מכך – היא חייבת לגרות את המתבונן בה ולהכריח אותו לחשוב.

אמירה אישית

האם יש קשר בין התוכן לבין הצורה או הצבע שלו?
האם לקפה שלכם יהיה טעם שונה כאשר הוא יוגש לכם בכוסות שונות?
האם סגנון לבוש של אדם יכול להעיד על האופי שלו?

כשאנחנו נסתכל על זה לעומק, אנחנו נגלה שהמציאות שלנו נחלקת בין תוכן לצורה. על הקיום של הצורה אנחנו נדע רק מהתבוננות בתוכן, והשניים מקושרים זה לזה ללא אפשרות הפרדה ביניהם.
בפועל, לא ניתן לתפוס תוכן ללא צורה, כך שאם אני אשים נוזל כלשהו בכוס, הנוזל יקבל את הצורה של הכוס. הכלי, בעצם, יוצר מסגרת בה הנוזל מתקיים. התוכן הוא משהו דינמי שיכול להגיע באינסוף דרכים ואפשרויות וכמעט שאינו מוגבל. הוא זורם ומשתנה כל הזמן, והוא תמיד נמצא בתנועה.

לעומת זאת, הצורה היא דוממת, סטטית, היא מוחלטת והיא אינה משתנה.
אם כן, כאשר אנחנו מחפשים לתאר מציאות אובייקטיבית, לספר את האמת, אנחנו לפני הכל מחפשים לתאר את הצורה ורק אז אנחנו מתפנים לחומר שמהווה את מגוון האפשרויות שבהן הצורה יכולה להופיע, וזאת למרות שבפועל אנחנו מגיעים לצורה רק מהתבוננות בחומר.

אחד הדברים העיקריים שמעסיקים אמנים רבים, וצלמים בפרט, זה לא מה הם רואים, אלא איך הם רואים.
הסיפור הוא מה שקרה באמת, והצורה היא הפרשנות של הצלם לסיפור ואיך שהוא בחר לספר אותו עם האמירה האישית שלו, כדי שהיא תמשיך להיות נאמנה לסיפור ולסגנון האישי של הצלם.
העיצוב של הסיפור אינו רק האמצעי להביע את הדברים, אלא שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו. הוא מסקרן, הוא מחזק את אמינות הסיפור והוא גורם לצופה להזדהות עם הדמויות הפועלות. באמצעות הצורה אפשר להציג רעיונות ועקרונות, כך שמבנה מושלם יהיה ביטוי לרעיון מושלם.
העיצוב תופס מקום מאוד חשוב בעולם התוכן ואינו משמש רק כקישוט חיצוני, אלא שהוא טומן בחובו רעיונות שלא כדאי לוותר עליהם.

תצלומים לכשעצמם אינם מספיקים כדי לייצר תחושה של הבנה או עניין משמעותי. תוכן ויזואלי, צריך להיות מחובר למטרה, למשוך את הצופה ולהוביל אותו למסר העיקרי.
העיצוב הכללי של התוכן גם כן חייב להיות תואם למטרה, מושך ואטרקטיבי וכמובן שהוא צריך לדבר באותה שפה של התוכן עצמו.

חשוב לדעת שמדובר בתהליך ארוך ואיטי יחסית, שמורכב מהמון ניסויים ותהיות. הצלם צריך להשתמש בכלים הנכונים כל הזמן, אלו שמורכבים מקבלת החלטות מורכבת שבסופו של דבר אמורה להיות בסנכרון מלא עם התוצר הסופי – שהוא בעצם האמירה האישית.
זה בא לידי ביטוי בכל פעולה פשוטה, החל מבחירת המצלמה והעדשה, דרך זווית הצילום והקומפוזיציה, ועד עיבוד התמונות וסדר הצגתן. כל אלו הם חומרי הבניין של הצלם ואיתם הוא מחזק את המסגרת שמחזיקה את התוכן.

סיכום

40 שנה עברו מאז קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי, ורק לאחרונה הבנתי שכל השנים הללו היו רק הכנה למה שהולך לקרות בעתיד. למה שעדיין לא עשיתי.

כל שביל וכל דרך, כל קילומטר שהלכתי, כל תמונה שצילמתי, כל האנשים שהכרתי בדרך, כל מה שחיפשתי ומצאתי, כל מה שחשבתי וכל מה שהבנתי – כל אלה הם אבני היסוד שמהן נבנתה האישיות שלי כצלם רחוב. וכשאנחנו מבינים את זה לעומק, אנחנו מבינים שאישיות היא הדבר הכי חשוב שאנחנו מביאים איתנו אל "מגרש המשחקים" – הרחוב.

רק עם האישיות הזו, ושוב – רק איתה – אנחנו יכולים להתמודד מול העולם, כשבינינו חוצצת קופסא קטנה ושחורה עם עין מזכוכית. באמצעות העין המופלאה הזו, אנחנו מביטים על העולם ומנסים להבין אותו, אנחנו מנתחים אותו ומגיבים אליו מתוך אינטואיציה אישית וייחודית לכל אחד מאיתנו, אנחנו פועלים מתוך השקפת עולם ונקודת מבט אישית, ואנחנו מנסים להביע את עצמנו באמצעותה.

והמצלמה – אולי בתפקיד חייה האחרון – מתאמצת ללכוד עבורנו את הרגעים הקסומים והנפלאים הקיימים בדמיון שלנו ואלו שהרחוב מביא לנו בנדיבותו הרבה.

והנה מילה של צלם:
זה באמת לא משנה מי ייצר את המצלמה שלכם. העיקר הוא שנשביתם בקסמיה ובמנגינת התריס הקסומה שיכולה לשנות את הכל בשבריר שנייה.

כמה מילים לסיום

אני רוצה להודות לפליקס היקר על נדיבותו הרבה במידע החשוב ובהשראות שהעניק לנו, ואנו מקווים שתהיינה לנו הזדמנויות נוספות לארח אותו כאן שוב.

חברים, אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להגיב למטה את התגובות שלכם, לשאול שאלות ולהביע דעה.
וכמו כן, אתם הרבה יותר ממוזמנים לשתף את הפוסט הזה לחברים שלכם.

אם אתם עדיין לא רשומים לעדכונים שלנו, זה הזמן לעשות זאת ולהיות הראשונים לדעת על כל פוסט חדש שיוצא אל האור.

דבר אחרון –
לאחרונה הרחבנו את הפעילות שלנו בפייסבוק ויצרנו קהילת צילום חדשה ומיוחדת שכל מטרתה היא להכיר אנשים בתחום הצילום וללמוד צילום על הצד הטוב ביותר. אנו מזמינים אתכם להיות חלק מהקהילה שלנו, לשתף את התמונות שלכם, לשאול שאלות, להתייעץ, ולהזמין את החברים שלכם.

תוכלו לעשות זאת כאן

אז תודה שוב שהייתם איתנו.
נתראה בפוסט הבא 🙂