10 כלים שימושיים שיעזרו לכם להביע רגש ותחושות בתמונות שלכם

אני חושב שהעוצמה הגדולה ביותר של הצילום זו היכולת להביע רגש באמצעותו. אם תשימו לב, אתם תגלו שהתמונות החזקות ביותר שנחרטו לכם בזיכרון, אלו תמונות המביעות רגש ומצבי רוח מסוימים.

הרגש והתחושות שהתמונה מעבירה, הם אלו שיגעו בצופה ויגרמו לו לאהוב את התמונה ולזכור אותה.

לדעתי, צלם טוב הוא כזה שיכול ליצור תמונות שמעבירות לצופה את היחסים שלו עם הסצנה יחד עם תחושות מסוימות שבגללן הצופה ירצה לבהות בתמונה עוד מספר דקות, ליהנות ממנה ולשאול עליה שאלות.
וכך, אם אנחנו נתבונן בתמונותיהם של צלמים שנחרטו בהיסטוריה, אז נגלה מכנה משותף אחד בין כולם, וזהו אלמנט הסיפור והרגש. התמונות שלהם גורמות לנו להיכנס אל תוך התמונה והסיפור שלה ולהרגיש שאנחנו מחוברים לסיטואציה המצולמת.

תחשבו על סיטואציה פשוטה של צילום נוף.. אתם יכולים לצלם תמונת נוף נקייה שמדברת על הטבע והיופי שלו בלבד, ואתם יכולים לצלם תמונה שבה רואים אדם נהנה מהנוף בצורה כלשהי.. אתם יכולים לצלם תמונת טבע מלאה בצבע, יופי ואור – כזו שיותר מדברת על פלאי הבריאה, או תמונת טבע קודרת – כזו שתרמז יותר על בואו הקרב של סוף העולם..

חשוב לדעת שכשם שכל צלם יצלם תמונה אחרת בהתאם לאופי שלו ולמצב הרוח שלו בזמן הצילום, כך גם כל צופה עשוי להתחבר לתמונה אחרת בהתאם לאופי שלו ולמצב הרוח שלו בזמן הצפייה.

טוב, אז אתם לא באמת יכולים לנחש את מצבי הרוח של הצופים בתמונות שלכם, אבל זה די טוב מכיוון שהתמונה שאתם מצלמים היא ביטוי רגשי של מה שאתם רואים דרך העינית בזמן הצילום, ואת התחושות האלה אתם רוצים להעביר לצופה.

אז מה באמת אפשר לעשות על מנת להכניס קצת רגש לתמונות שלנו ולשתף את הצופה באותן התחושות שחווינו בזמן הצילום?

הכנסת עומק רגשי לתמונות זו אמנם משימה לא פשוטה, אך יחד עם זאת היא אפשרית. בפוסט שכתבתי על השפה הצילומית, דיברתי על כלים כמו אור, קומפוזיציה, זוויות צילום וכדו' שבעזרתם אנו מדברים את השפה שלנו ללא מילים. הפעם אני רוצה להראות לכם איך בעזרת טכניקות פשוטות ומעט פסיכולוגיה, אנחנו נוכל לבטא רגש בתמונות שלנו ולהוביל את הצופה בתמונה לעבר התחושות שחווינו בזמן הצילום או אלו שרצינו להנציח.

אז ברוח האביב שכבר כאן, וברוח החופש והבילויים המשפחתיים שהוא מביא איתו, מוגשים לפניכם 10 כלים שאני משתמש בהם באופן אישי על מנת לבטא רגש ותחושות בתמונות שלי. כלים אלו מלווים אותי בכל סט צילומים, בין אם מדובר בצילום אנשים ובין אם מדובר בצילום אובייקט דומם כגון נוף או תכשיט.

1. תרגישו את הסיטואציה. תתחברו אליה.

הצלם אנדרה קרטס אמר פעם: "לראות זה לא מספיק. אתה צריך להרגיש את מה שאתה מצלם".

מכיוון שאתם אלו שיוצרים את התמונה בפועל, אז ישנה חשיבות רבה למצב הרוח שלכם בזמן הצילום ולהשפעה שלו על התוצר הסופי. אם תצלמו חתונה ותהיו במצב רוח מדוכא, יהיה לכם קשה מאוד לבטא רגש של שמחה ואושר בתמונות.
תבחנו את עצמכם ותביטו רגע על תמונות שצילמתם (כאלו שאתם ממש אוהבים), ותוכלו להיזכר באופן מוחלט במצב הרוח שהייתם בו בזמן צילום התמונה.

כך צלם של אנשים חייב לאהוב אנשים ולהתרגש מהם, צלם טבע חייב לאהוב את הטבע, להכיר אותו ולהתרגש ממנו, צלם הספורט חייב שתהיה לו זיקה לספורט כי אחרת הוא לא יצליח להתרגש ולרגש, וצלם התכשיטים חייב להתלהב ולהתרגש מעיצובים כי אחרת הוא לא יצליח לצלם אותם בצורה טובה.
כך או כך, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים. ככל שתבינו יותר את הסיטואציה, תתחברו אליה ותרגישו אותה, כך תצליחו לספר סיפור מרגש יותר.  

טיפ ממני: לפני שאתם מתחילים לצלם – הניחו את המצלמה בצד, התבוננו בסצנה שאתם רוצים/צריכים לצלם ובחנו אותה.

לפעמים אנחנו נוטים לצלם כל הזמן, גם אם אנחנו לא ממש מרוצים מהתוצאות שלנו. כשאתם רוצים להעביר רגש, כדאי לכם לפעמים להניח את המצלמה בצד לפרק זמן מסוים ופשוט להתבונן על הסיטואציה, להבין אותה וליהנות ממנה.. ממש להניח לרגע את התפקיד שלכם כצלמים ופשוט להתבונן על הסיטואציה כאחד האדם. אחרי מספר דקות אתם תגלו שלמצב הרוח שלכם יש חלק גדול יותר בסיטואציה, וזה בדיוק הזמן לגשת אליה ולצלם אותה – הפעם מנקודת מבט של צלם שהפך להיות חלק מהסיפור.

2. השתמשו באור כמכחול ביד הצייר.

אור ומצב רוח מתקשרים בקשר הדוק לאיך שהמח שלנו חווה תחושות. אי הנוחות שאנחנו מרגישים כשאנחנו עוברים באזור חשוך בלילה היא שונה לחלוטין מהתחושה הנוחה והמרגיעה שאנחנו מרגישים לאור השמש השוקעת.

בצילום, האור ואיך שאנחנו משתמשים בו, הוא אחד מהגורמים העיקריים שקובעים את מצב הרוח והרגש שהתמונה מעבירה, ולכן כצלמים אנחנו חייבים לעשות שימוש באור על מנת להתחבר לחיבור הרגשי שיש לכולנו.

נפילת האור והצל לא רק תספר לנו איך אנחנו מרגישים כשאנחנו מסתכלים על התמונה, אלא גם תיתן לנו רמזים ויזואליים על ממדי העומק שבמרחב.
כדי לנצל את האור בתמונות בצורה הטובה ביותר, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות זה להתבונן על האור והצל, איך ואיפה הם נופלים, ובכך להתאים את המיקום שלכם (או של הנושא שלכם) בהתאם, וכך גם את החשיפה.

לא משנה אם אתם מצלמים בתאורה רכה או קשה, בתאורת יום או בתאורת פלאש, בתאורה חמה או בתאורה קרה – אור זה עניין של הכשרה. אתם צריכים להכשיר את העין שלכם להבחין באור ולדעת לתרגם אותו לצילום.

הנה מספר טכניקות לשימוש באור על מנת לבטא תחושות:

על מנת לבטא דרמה בתמונות שלכם, השתמשו בתאורה קשה וקונטראסטית.

על מנת לבטא רומנטיקה ורוך בתמונות שלכם, השתמשו בתאורה רכה ונעימה.

על מנת לבטא תחושה חלומית / מיסטית, השתמשו בתאורה המאירה את הנושא שלכם מאחור (מקור תאורה מול הצלם).

3. הרגע המכריע הוא הבסיס של כל סיפור.

הצלם הגדול אנרי קרטייה ברסון אמר פעם ש"אין דבר בעולם שאין לו רגע מכריע".
לכל סיטואציה (הערת המחבר: למעט צילום של אובייקט דומם בסטודיו) ישנו רגע אחד מכריע שאם אתם תצלמו אותו, אתם תקבלו סיפור מושלם.

הרגע הזה יכול להתקשר לחיבור בין אלמנטים בפריים (צבע, צורה, אנשים, בעלי חיים וכדו') והוא יכול להתקשר דווקא לרגע הנכון שבדיוק נכנסה קרן אור, והאירה איזה עץ ברקע באופן מושלם. כך או כך, בכל צילום שאנחנו מצלמים אנחנו חייבים להביט עוד מספר דקות דרך העינית על מנת לתפוס את הרגע הנכון.

אם כן, אפשר להסיק מכך שלכידת הרגע המכריע היא צעד חשוב ביותר בהטמעת רגשות בתוך התמונות שלנו. בין אם מדובר בחיבוק אוהב בין בני זוג או אמא וילד, ובין אם מדובר בצחוק קל שמתפתח לצחוק אמיתי מהבטן – תפיסת רגע של תגובה רגשית תעסיק את הצופה ותציף אותו ברגשות.

אז איך מזהים את אותו רגע שבו נכון לנו ללחוץ על המחשף?

ישנם מספר דברים שאתם יכולים לעשות על מנת לעזור לעצמכם לזהות רגע, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לממש את הסבלנות ולהשתמש ביכולת הראיה שלכם על מנת לזהות תנוחות של אנשים, הבעות פנים ושפת גוף. בהרבה מקרים, אלו גם יעזרו לכם "לצפות" את הצעד הבא.

עכשיו אתם יכולים לשאול את השאלה: איך תופסים את הרגע כשאנחנו מצלמים אדם בסצנה מבוימת? וזו שאלה מעולה, מכיוון שסצנה מבוימת היא סצנה שלכאורה אנחנו מכוונים בה הכל, עד לפרטים הקטנים.
אז אגלה לכם את הסוד..

השיטה היא מאוד פשוטה. כצלמים, אתם רואים את הלוקיישן, את האור, את הזווית, את הקומפוזיציה, ובקיצור אתם רואים את הפוטנציאל הצילומי שקיים באזור מסוים. את הנושא שלכם אתם לא חייבים לביים פיזית אלא להעמיד אותו במקום שאתם רוצים ולהסביר לו או להדגים לו פיזית (בעצמכם) איך הייתם רוצים שהוא יישב, ופשוט לתת לו לעשות את זה בעצמו ולמצוא את התנוחה הנוחה לו ביותר.

תוך כדי שהוא מסדר את עצמו, זה זמן מעולה לצלם תמונות מעולות. כשהוא כבר מצא את עצמו משתלב בתמונה שלכם, דברו איתו, תעסיקו אותו במחשבות על נושאים מרגשים שיוציאו ממנו מבטים והבעות פנים אמיתיות. אתם יכולים גם להצחיק אותו ולשתף אותו בתמונות שצילמתם על מנת שידע שלהתנהג באופן טבעי זה בסדר.

בסיום הסשן, זה הזמן לתת עוד מספר קליקים כדי לתפוס רגעים אמיתיים. לפעמיים דווקא התמונות האלה הן התמונות המוצלחות ביותר.

מה שחשוב לזכור זה שלכל אדם יש המון הבעות פנים, והמון זוויות שבהן הוא נראה טוב יותר או פחות, ולכן חשוב לדעת שרגע מכריע הוא לאו דווקא רגע אחד מתוך סט צילומים שלם. נכון שזה מאוד יפה לתפוס רגע אחד של צחוק מתפקע שמספר את הסיפור כולו אבל צריך לדעת שבסט צילום אחד אנחנו יכולים ללכוד מנעד רחב של רגשות בתמונות שונות.

4. התייחסו לעיניים, למבטים ולהבעות הפנים.

העיניים הם החלון לנשמה, ככה אומרים. אצל כל אדם או בעל חיים, העיניים תמיד יעבירו את מה שהאדם מרגיש. דרך עיניו של אדם אתם תוכלו לדעת אם הוא שמח או עצוב, מדוכא או מאושר, שלו או טרוד וכדו'.. לכן, כשאנחנו מצלמים פורטרט, אנחנו חייבים לשים דגש על העיניים של המצולם ועל המבטים שלו מכיוון שאלו משמשים אותנו כדלת כניסה אל תוך הנפש שלו וכבסיס ללכידת הרגשות שהוא חש.

לפעמים מבט חטוף הצידה והרמת גבה יכולים לתאר סיפור ש-5000 מילים לא יוכלו לתאר. אם אתם נמצאים בסשן שבו אתם יכולים לדבר עם המצולם שלכם, אז דברו איתו על נושאים מעניינים ומרגשים, ותוך כדי אתם תגלו אינסוף מבטים והבעות פנים שונות שכל אחד מהם יכול להיות סיפור בפני עצמו.

5. תחשבו "קומפוזיציה".

קומפוזיציה היא היבט חשוב מאוד בצילום, ועל ידי קבלת החלטות נכונות בבניית הקומפוזיציה אנחנו יכולים להוסיף עומק מרחבי ורגשי לתמונה. הקומפוזיציה היא זו שאחראית על העומק החזותי שבתמונה, ובאופן ישיר היא אחראית על הדגשת הנושא שלנו והחיבור שלו בין האלמנטים בפריים.

למען הסדר הטוב, אתם צריכים לדעת שצילום הוא מדיום שלוקח סצנה תלת ממדית ומשכפל אותה על גבי מדיום דו ממדי.
מבלבל? הנה הסבר..

כשאנחנו מביטים על העולם מבעד לשתי עיניים, אנחנו בעצם מביטים עליו מ-2 זוויות שונות שהמח מחבר אותם יחד לכדי תמונה אחת. ככה בעצם אנחנו יכולים לחוות את העומק שבעולם ולזהות אובייקטים במרחקים ובגדלים שונים.
בצילום זה אחרת, מכיוון שבצילום אנחנו מצלמים עם עדשה אחת (אלא אם כן מדובר בצילום סטריאוסקופי), והתוצר הסופי הוא תמונה שטוחה.

אז איך אנחנו יכולים לקחת אובייקט שהוא שטוח ולתת לו אשליה של עומק?

אפשר לבנות את התמונה בשכבות, כאשר יש אלמנט/ים בחזית, במרכז וברקע של הפריים. אלו ימשכו את העין של הצופה מחזית הפריים אל סופו. אפשר להשתמש גם בקווים מוליכים, מסגור תמונה טבעי, או כל אלמנט (פיזי או ויזואלי) אחר שיוביל את העיניים של הצופה בתמונה מחזית הפריים לעבר הנושא ולעומק הסיפור.

אפשר גם לנצל שטחים מתים על מנת לתת תחושה של בידוד ולעזור לנושא להתבלט, או לשנות את זווית הצילום על ידי צילום מלמטה או מלמעלה כדי לשנות את התחושה המועברת.

6. תבחרו את אורך המוקד הנכון.

אחת מהשאלות שאני אוהב לשאול בסדנאות שלי היא: מהן הסיבות שמשפיעות עליכם לבחור לצלם באורך מוקד מסוים? רוב התשובות מסתכמות בתלות במרחק של הצלם מהנושא, תלות בגודל החלל וכדו'.. מה שהרבה לא מתייחסים אליו זה שלאורך המוקד ישנו תפקיד הרבה יותר חשוב מלקרב אלינו אובייקטים רחוקים או להיפך. התפקיד הזה מתקשר בקשר ישיר לתחושות שהתמונה מעבירה.

אותו תפקיד נקרא "פרספקטיבה".

בחירת אורך מוקד נכון לכל סיטואציה זה עניין מאוד חשוב לתחושה שמעבירה התמונה. כבר כתבתי בעבר על אורכי מוקד בפוסט "כל מה שאתם חייבים לדעת על עדשות", אז אם לא קראתם – אני ממליץ לכם לקרוא ולהתאמן בבית על צילום באורכי מוקד שונים ממרחקים שונים על מנת להבין את השינויים.

עדשה רחבה ממרחק קרוב למצולם שלכם תיצור לכם עומק ויזואלי הרבה יותר גדול מעדשה צרה ממרחק גדול..
בסביבה אינטימית שבה אני מחפש רגש ורגעים אמיתיים בתוך הסיטואציה, אני מעדיף אורכי כגון 20 מ"מ, 35 מ"מ או 50 מ"מ שמאפשרים לי להיות קרוב יותר לנושאים שלי. בסיטואציות שבהן אני מחפש "לצוד" רגעים מרחוק מבלי שישימו לב אליי, אני מעדיף להשתמש באורכי מוקד כמו 85 מ"מ או 105 מ"מ.

7. חפשו את הפרטים הקטנים.

הביטוי האותנטי והאמיתי ביותר של הרגש הוא זה שמגלה את נפשו של האדם, והמטרה של כל צלם צריכה להיות לכידת הרגש.
אז נכון, אם נשים לב לעיניים ולהבעות הפנים, אנחנו נוכל להעביר תחושות לצופה די בקלות ומבלי לעבוד קשה מדי, אבל לפעמים אפשר לחפש את הרגש גם במקומות אחרים כמו שפת גוף, אגלי זיעה על הגוף, תנועות הידיים והרגליים של המצולם וכדו'. גם בצילום מסוג אחר, במקום לצלם תמונה המציגה את כל הסצנה בשלמותה, אתם יכולים להתמקד באובייקט אחד בודד שיספר הרבה יותר.

אל תגבילו את עצמכם בחיפוש אחר הפרטים הקטנים שייצרו או יחזקו את התחושות שהתמונה מעבירה.

8. פוטוגניות קיימת רק בראש שלכם.

כבר יצא לכם לשמוע ממצולם שלכם שהוא לא פוטוגני? אני בטוח שכן..

אז מה זה באמת "פוטוגני"? האם זה קיים או שזה מונח שאנשים שיודעים להצטלם המציאו? אני חושב שזה באמת נושא פילוסופי שדורש פוסט בפני עצמו, אבל לצורך העניין אני מעוניין להסביר מה אני חושב על זה.

במהלך השנים שבהן אני מביט על המון אנשים דרך העדשה, למדתי להכיר את אותו אלמנט שהופך את האנשים לפוטוגניים.
ולא, לא מדובר במראה הפיזי של האדם כלל, לא מדובר באיפור וגם לא ביכולותיהן הקסומות של תוכנות העריכה. מדובר באיזשהו אור פנימי שמוקרן החוצה כאשר האדם מתנהג בטבעיות ומוציא מעצמו את ה"אני" האמיתי שלו.

תמונה של דוגמנית יפה עלולה להיות ריקה מתוכן מכיוון שהיא מציגה יופי של אדם בלבד, ללא סיפור חיים או השקפות עולם.
ישנו ציטוט מאוד יפה שאני אוהב: " ליצור תמונה שמציגה איך אדם נראה, זה דבר אחד. ליצור דיוקן שמציג את מי שהוא, זה דבר אחר." (-פול קאפוניגרו).

כמעט בכל יום אני שומע את הביטוי "אני לא פוטוגני". מה שאותם אנשים לא יודעים זה שהסיבה לכך שהם לא פוטוגניים היא כי תמיד שהם עומדים מול מצלמה הם מנסים להיות מי שהם לא.

כצלמים, אני רוצה שתשימו לב למשהו.. כשאתם מצלמים את האנשים היקרים לכם, אתם תמיד תנסו לצלם אותם ברגעים מרגשים, עם צחוק יפה או מבט מסוים שגורם לכל אחד להתאהב בהם. שם אתם עושים את זה באופן טבעי, אבל אתם יכולים להתחיל להתייחס לזה ולהשתמש בזה בכל פעם שאתם מצלמים.

הנה תרגיל קטן שיעזור לכם לגרום לכל אדם לחשוב שהוא פוטוגני (התרגיל אינו דורש מצלמה 🙂 ):

במהלך שיחה פשוטה שלכם עם חבר או בן משפחה, תתייחסו להבעות הפנים של האדם שמולכם ולביטויים שהם מייצגים. היתרון שלכם כאן הוא שאתם ללא מצלמה, והאדם שמולכם מרגיש אתכם מאוד בנח. במצב כזה אתם יכולים לראות אותו במגוון דרכים שונות כגון: שובב, מטופש, שלו, מוטרד, נרגש, עצוב, שמח וכדו'..

תוך כדי התבוננות תחשבו לעצמכם באילו נקודות הייתם לוחצים על המחשף כדי לצלם תמונה.. נסו את זה ותיווכחו שב-10 דקות של שיחה אתם יכולים לצלם מלא תמונות שכל אחת שונה מהשנייה לחלוטין. את אותה טכניקה בדיוק אתם צריכים ליישם בפועל כשאתם נמצאים בסט צילום גם עם אדם שאתם לא מכירים.

הנה מספר טיפים שיעזרו לכם לקבל הבעות טבעיות ומרגשות מכל אדם:

• התבוננו במצולם שלכם היטב במהלך שיחה וזהו את הבעות פניו השונות .
• תגיעו לצילומים עם נושאים מוכנים לשיחה ותשתמשו בהם בזמן הצילום.
• תתעניינו במצולם שלכם, תשאלו אותו על עצמו, על התחביבים שלו ועל העיסוקים שלו.
• תיידעו את המצולם שלכם שכל מה שאתם רוצים לצלם זה את האדם שבתוכו ולא את החיצוניות. זה יעזור לו לעזור לכם.
• תיפתחו גם בעצמכם. שתפו את המצולם שלכם בדברים האישיים שלכם, והוא ישתף אתכם בשלו. כתוצאה מכך, התמונות שלכם יתעוררו לחיים.

9. ספרו את הסיפור על ידי המחשת תנועה.

הייחודיות של צילום סטילס היא שכל תמונה היא הקפאה של רגע אחד זעיר – לנצח! אם הקפאת אותו הרגע מלווה בדינמיות מסוימת, אז אנחנו יכולים ליצור סיפור משכנע יותר וגם לשנות את מצב הרוח של התמונה לחלוטין.
אם כן, שימוש בתנועה בצילום כדי לספר סיפור – זו דרך מצוינת להוסיף עומקים של רגש לתמונות.  בסופו של דבר, אתם רוצים שהצופה ירגיש חלק מהסיטואציה שלכם ככל האפשר.

כצלמים, אנחנו יכולים לשפר את המעורבות של הצופה בתמונה על ידי שימוש במהירות תריס גבוהה המקפיאה רגעים חולפים כגון קפיצות של ילדים, התזות מים או סיטואציות דומות שאנחנו לא נוכל לראות בעיניים שלנו ללא המצלמה.

לעומת זאת, בעזרת מהירות תריס איטית אנחנו נוכל לגרום למקור התנועה להימרח על גבי התמונה ובכך להמחיש לצופה את התנועה ולא להקפיא אותה.

10. תגידו כן ליצירתיות, כן לשבירת הכללים ודי לפרפקציוניזם!

באופן מסוים, כולנו רוצים שלמות אמנותית ביצירות שלנו, אבל הרבה פעמים אנחנו שוכחים שלפעמים השלמות האמנותית מתרחשת כאשר מתגלה מהצופה תגובה רגשית שיכולה להיות מושגת למרות (או אפילו בגלל) חוסר שלמות טכנית.
היכולת לאמץ את היצירתיות, לשבור את הכללים ולהניח לרגע בצד את הפרפקציוניזם הטכני הם דרך מעולה ליצור חיבור רגשי עם הצופה בתמונה.

הוספת עומק יצירתי לתמונות שלכם יכולה להיעשות במספר דרכים. בעזרת התבוננות בסביבה בקפידה, התייחסות לכל פרט, אימוץ נקודות עניין, אור וצל, מרקמים והשתקפויות, צבעים, צורות וכדו' ושילוב שלהם בתוך התמונה שלכם, אתם תוכלו להוסיף רבדים נוספים של חיבורים וניגודים שיוסיפו לא מעט תחושות לתמונה.

מה גם, שיתר פרפקציוניזם יגרום לכם להתעסק עם יותר מדי עניינים טכניים בזמן בצילום שעלולים לפגוע יותר מאשר לתרום.

סוף דבר

הצלמת דורותיאה לאנג אמרה פעם ש"מצלמה היא כלי שמלמד אנשים איך לראות ללא מצלמה".

כשהתחלתי לצלם, לא תיארתי לעצמי שצילום הוא מדיום שדרכו אני אוכל לדבר ולבטא רגשות. היום אני מבין שמאז שהתחלתי לצלם אני שם יותר לב לפרטים, לרגעים, לרגשות ולביטויים – גם כאשר אני ללא מצלמה.
הצילום הוא מדיום שיכול לקחת כל אחד ואחת מאיתנו אל תוך עולם יצירתי אישי, אנחנו רק צריכים להבין שהצילום הוא השפה שלנו, והמצלמה היא העט.

חברים, תודה רבה שקראתם אותי גם הפעם.
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בכיף לאלו שימצאו בו עניין דומה לשלכם.

שיהיה לכולכם חג שמח,

נתראה בפוסט הבא 🙂