דלג לתוכן

ארכיון מאי 2017

צמצם פתוח: 5 מצבים לצילום בצמצמים פתוחים

בעקבות 2 הפוסטים האחרונים המדברים על סטופ בצילום ועל הסיבות המצדיקות את עדשות הפריים בתיק הצילום שלכם, נשאלתי על ידי מספר אנשים – מדוע אנחנו צריכים צמצם כל כך פתוח אם ממילא אפשר להעלות את ערך ה-ISO לרגישויות גבוהות? ובאופן כללי, למה הוא טוב? 

לפני שנגלוש לעומק הפוסט, אני רוצה לעשות לכם חידוד קל בנוגע לאופן פעולת הצמצם.

הצמצם הוא אחד מ"השילוש הקדוש" – אותם שלושת הפרמטרים המרכיבים את החשיפה.
יחד עם מהירות התריס, ובהתאם לרמת הרגישות שנקבעה לחיישן (ISO), הצמצם שולט בכמות האור המגיעה בסופו של דבר אל החיישן על מנת ליצור תמונה.

בגלל שהצמצם הוא 1 מתוך 3 פרמטרים, אז לא ברורים מיד ההבדלים בין צילום בצמצם פתוח לבין צילום בצמצם סגור, כל עוד החשיפה המתקבלת היא טובה. נכון שחשיפה טובה צריכה להיות אחת המטרות העיקריות שלכם כצלמים, אבל זה לא אומר שאתם לא צריכים להתייחס גם לדברים שאתם יכולים לעשות באופן יצירתי יותר על מנת לשנות / לשפר את התוצאות שלכם.

בפוסט הזה, אני רוצה לשתף אתכם על יתרונותיו של הצמצם הפתוח, מתי נזדקק לו ומתי נרצה אותו, אבל לפני זה בואו נבין רגע מה זה צמצם ואיך הוא עובד.

איך פועל הצמצם?

כמו תמיד, כשאני מסביר משהו, אני אוהב לנתח אותו מהשורש. אני חושב שרק בדרך הזו יוכל הלומד ללמוד. אז לפני שתקראו את המצבים בהם תזדקקו לחסדיו של הצמצם הפתוח ואת הדרכים שבהן אתם יכולים להשתמש בו כדי להיות יצירתיים יותר, אני רוצה שנבין רגע איך עובד הצמצם וכיצד הוא תורם לצילום.

הצמצם הוא התקן שנמצא בתוך העדשה והוא משמש כפתח שדרכו עובר האור אל עבר החיישן. הצמצם בנוי ממספר עלעלים על מנת לאפשר לנו לשלוט בגודלו בהתאם לרצונותינו וצרכינו.

כאשר אנחנו בוחרים לצלם בצמצם סגור (מספר F גדול), אנחנו בעצם מצמצמים את כניסת האור לעבר החיישן. כאשר אנחנו בוחרים לצלם בצמצם פתוח (מספר F קטן), אנחנו מרחיבים את כניסת האור לעבר החיישן.

ההבדל המהותי בין הצמצם לתריס, הוא שהצמצם אחראי לכמות האור הנכנסת אל החיישן, והתריס אחראי למשך הזמן שבו החיישן יהיה חשוף לאור. זאת אומרת שבתאורה נתונה אתם יכולים לצלם תמונה שבה הצמצם סגור ומהירות התריס איטית, ובאותה מידה ובאותם תנאים, אתם יכולים לצלם תמונה שבה הצמצם פתוח ומהירות התריס גבוהה.

ב-2 התמונות אתם תגיעו לחשיפה זהה, אך יהיה הבדל ניכר בין 2 התמונות.

מלבד תפקידו לשלוט בכמות האור הנכנסת אל החיישן, הצמצם אחראי גם על עומק השדה. לצורך העניין, המונח "עומק שדה" מתייחס לטווח שבו אובייקטים נמצאים בפוקוס. צילום בצמצם פתוח יניב לכם עומק שדה קטן שבו רק אזור קטן יהיה ממוקד. לעומת זאת, ככל שהצמצם יהיה סגור יותר, אז עומק השדה יגדל ונקבל שטח מיקוד גדול יותר.

עכשיו, כשזה יושב לכם יותר טוב בראש, זה הזמן לספר לכם על המצבים שבהם השימוש בצמצם פתוח יעזור לכם הן מבחינה טכנית והן מבחינה אמנותית.

1. כאשר התאורה חלשה.

אחת הסיבות היותר טובות לשימוש בצמצם פתוח היא העובדה שאתם יכולים לצלם תמונה חשופה היטב גם בתאורה חלשה. כמובן שתמיד אתם יכולים להוסיף פלאש אם נראה שאין לכם כמות אור מספקת, אבל בהרבה מקרים זה רעיון טוב יותר לצלם בצמצם פתוח ולהשתמש בתאורה הזמינה עבורנו. במיוחד אם מדובר בצילום תיעודי כלשהו שבו שאתם מעוניינים לספר את הסיפור כמו שהוא.

צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

צמצם פתוח יאפשר לכם לצלם תמונה חשופה היטב מבלי להעלות את ערך ה-ISO יותר מדי או להשתמש במהירות תריס איטית מדי. מה שכן, אם אתם משתמשים בעדשות קיט, אתם לא תוכלו לצלם בצמצמים פתוחים מאוד.
הרבה צלמים בתחילת דרכם לא מבינים את המשמעות של העניין עד שהם חווים "על בשרם" קשיים מסוימים, או לחלופין – עד שהם מצלמים בצמצם פתוח מאוד ומבינים את העניין.

ההמלצה שלי היא לרכוש לעצמכם לפחות עדשת פריים אחת. רוב עדשות הפריים מכילות צמצמים פתוחים מאוד כמו F1.8, F1.4 או F1.2.. כמובן שמחיר העדשה משתנה ככל שהצמצם המרבי שלה פתוח יותר אבל עדשת 50 מ"מ עם צמצם F1.8 או אפילו F1.4 תעלה לכם פרוטות (במונחים של ציוד צילום) והיא עשויה להוסיף ולעזור לכם המון!

2. בצילום פורטרטים.

בצילום פורטרטים של בני אדם או אפילו של בעלי חיים, אנחנו לרוב נרצה להשתמש בצמצם פתוח על מנת לטשטש הסחות דעת המפריעות לנושא להיות מרכז העניינים.

דמיינו שאתם מטיילים עם האחיינית שלכם ברחוב ראשי בעיר. לצלם אותה שם זו יכולה להיות עבודה קשה, מכיוון שהכל עמוס אנשים, מכוניות, שלטי חנויות, שלטי חוצות ועוד אלמנטים מסיחי דעת כאלו ואחרים. במצב כזה, צילום בצמצם סגור יכניס לכם לפוקוס המון אלמנטים שאתם לא תהיו מעוניינים בהם בכלל. אלו ייקחו את תשומת הלב מהנושא שלכם.

הדרך הקלה לפתור בעיה זו היא פשוט לצלם את הסצנה בצמצם פתוח יותר. הצמצם הפתוח יגרום לעומק שדה רדוד וישאיר את האלמנטים שמאחורי הנושא (וגם את אלו שמלפניו) להיות מטושטשים וכך הנושא שלכם יבלוט ללא הסחות דעת מיותרות.

ליאור כלפון. צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F3. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

3. כשרוצים לבודד חלקים קטנים בצילום מאקרו.

כאשר אנחנו נצלם מאוד קרוב לנושא, אנחנו נקבל עומק שדה קטן מאוד גם אם אנחנו נצלם בצמצמים סגורים. זה נובע בגלל העובדה ש-פיזית אנחנו קרובים מאוד לנושא שלנו. אז למרות שרוב הזמן אנחנו אולי נרצה דווקא לסגור צמצם על מנת להשיג יותר חדות מהנושא, ישנם מצבים מסוימים שבהם נרצה לעשות בדיוק ההפך.

לדוגמא, נניח שאתם מצלמים פרח. אתם יכולים לצלם אותו עם צמצם סגור ובכך להכניס את כל הפרח לפוקוס (או חלק גדול ממנו), ואתם יכולים לצלם בצמצם פתוח על מנת  ליצור מראה סוריאליסטי יותר וקסום כמעט.

צולם בעדשת מאקרו 50 מ"מ. צמצם F2.8. צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

בסופו של דבר – בצילום זה הכל עניין של בחירת הצלם, מכיוון שזו הדרך שלנו להציג לצופה את מה שהוא לא יכול לראות בעיניים שלו. זה יכול להפוך את התצלום למעניין ומשכנע מאוד, ובאופן כללי – כל מי שמצלם מאקרו צריך לצלם מדי פעם בצמצמים פתוחים ולו רק על מנת להבין את הפוטנציאל הגדול של העניין.

4. צילום נושאים בתנועה.

אם אתם רוצים לצלם נושאים בתנועה מהירה כגון בעלי חיים רצים או עפים, ילדים מתרוצצים וכדו', אתם תזדקקו למהירות תריס גבוהה על מנת להקפיא את תנועת הנושא ולא למרוח אותה. כדי להשיג מהירות תריס גבוהה אתם תצטרכו לפצות על כך ולהכניס יותר אור באמצעות הצמצם, או לחלופין להעלות את ערך ה-ISO, אך כמובן שהפתרון היעיל יותר הוא שימוש בצמצם פתוח.

קחו בחשבון שאם מדובר בתאורת יום ביום בהיר, אז לא תזדקקו ממש לחסדיו של הצמצם הפתוח על מנת להקפיא תנועה מהירה, אך ביום מעונן, בצילום בצל או בשעות שבהן התאורה חלשה יותר, אתם עלולים להרגיש את הצורך הזה.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

אז אולי אתם חושבים עכשיו שאם הסיבה היחידה שתצטרכו לצלם בצמצם פתוח היא רק כדי להקפיא תנועה מהירה, אז אתם פשוט יכולים להעלות את ערך ה-ISO כי ממילא המצלמות של היום בנויות לכך.

טוב, זה לא מאמר על ISO, אך בהחלט אני מרגיש צורך לדבר על הנושא באופן נקודתי מכיוון שהרבה לא יודעים זאת, אבל אתם לא יכולים להשתמש ב-ISO מבלי להבין כיצד עובדת החשיפה.
לצורך העניין, הצמצם והתריס אחראים על כניסה של אור אמיתי לחיישן המצלמה, ואילו ה-ISO אינו מכניס אור אלא רק מעלה את רגישות החיישן לאור. על מנת שתוכלו להשתמש ב-ISO ביתר יעילות, אתם צריכים להבין שבראש ובראשונה אתם צריכים להכניס אור לחיישן. וכמה שיותר אור אמיתי, ככה יותר טוב.

זאת אומרת שגם בתאורה חלשה, אנחנו קודם כל נרצה להכניס את כמות האור המרבית המתאפשרת לנו באמצעות הצמצם והתריס, ורק לאחר מכן -כשאין ביכולתנו או ברצוננו לפתוח עוד את הצמצם ולהאט את מהירות התריס- אנחנו נפנה ל-ISO ונעלה את הערך שלו לאן שצריך. ככה אנחנו נהיה בטוחים שלא העלנו את ערך ה-ISO למקום שאנחנו לא זקוקים לו כלל.

5. יצירת בוקה מרהיבה.

שימוש נוסף בצמצם פתוח הוא יצירת בוקה יפה ונעימה לעין – מה שהרבה צלמים אוהבים. בוקה (Bokeh) היא בעצם האזור בתמונה שאינו בפוקוס. אופייה של הבוקה תלוי מאוד במבנה הצמצם, בצורתו, בגודלו ובמספר העלעלים שמהם בנוי הצמצם.

עם צמצם פתוח מאוד בעדשה, אתם תוכלו לבחור כל רקע פשוט ולהפוך אותו למעניין יותר או לטשטש אותו לחלוטין אם רק תרצו בכך. רקעים עם נגיעות של אור, מנורות קטנות, מנורות רחוב, או כאלו בעלי טקסטורה מעניינת יוכלו לשמש אתכם כרקעים פוטנציאליים מאוד ליצירת בוקה מעניינת. כל מה שאתם צריכים לעשות זה למקם את הנושא שלכם במרחק מסוים מהרקע ולהשתמש בצמצם פתוח.

עם הזמן והניסיון אתם כבר תדעו ללכת ברחוב ולזהות רקעים פוטנציאליים ליצירת בוקה יפה.

צולם בצמצם F1.8. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F3.3. צילום: תומר אלמקייס.

סיכום

צילום בצמצמים פתוחים זה מגרש צעצועים לצלמים. ממש ככה! הם מוסיפים הרבה פאן לצילום וגם לא מעט אתגרים לצלם.
אתם צריכים לזכור שעל מנת לשלוט בצמצם באופן מוחלט, אתם צריכים לצאת מאוטומט ולהתחיל לעבוד על מצב צילום ידני מלא או מצב עדיפות צמצם (A בניקון, AV בקנון) שבו השליטה על הצמצם נתונה בידיכם, אך שאר הפרמטרים נקבעים באופן אוטומטי על ידי המצלמה.

אני מקווה שהפוסט הזה גרם לכם להבין פן חשוב, במיוחד לאלו מכם שמצלמים עם עדשות קיט בצמצמים מרביים שבין 3.5 ל-6.3 ורוצים מעט יותר. הפתרון הוא באמת לא יקר. אתם יכולים לפתור את זה בקנייה של עדשת 50 מ"מ F1.8 שמחירה זעום ביחס לתמורה.

עד כאן להפעם, חברים. אני מקווה שעניינתי אתכם גם בפעם זו.
אם אהבתם את תוכן הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה דרך כפתורי השיתוף המופיעים מטה (ומעלה). כמו כן, אם חשקה נפשכם להיות הראשונים לקרוא את התוכן שאני מפרסם בבלוג, אתם מוזמנים להירשם לניוזלטר שלי ממש כאן מתחת לפוסט ולהתעדכן בכל פוסט חדש שיוצא.

משהו קטן ואחרון 🙂

בוודאי לכל אחד ואחת מכם יש נושאים שהייתם רוצים לקרוא עליהם. תרשמו לי בתגובות למטה מהם הנושאים שמעניינים אתכם, ואולי הפוסט הבא יוקדש כולו לנושא שביקשתם.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:

מה זה "סטופ" בצילום? איך הוא קשור לחשיפה? ולמה חשוב כל כך להבין אותו?

בוודאי שמעתם לא מעט פעמים את המילה "סטופ" (Stop), ואולי חלקכם לא ממש הבינו במה מדובר.

בצילום, כשאומרים "סטופ", מתכוונים באופן ישיר לחשיפה (סך כל כמות האור המגיעה אל החיישן או סרט הצילום). למעשה, לכמות האור שאנחנו מכניסים אל החיישן. 

הרבה צלמים בתחילת דרכם נרתעים מהמושג הזה וחוששים מלהבין אותו מכיוון שהוא נשמע מעט מסובך, אבל האמת היא שהנושא הזה לא מסובך בכלל ואפילו פשוט מאוד.

אז בואו ניגש לעניין…

מה זה "סטופ"?

סטופ הוא מונח המשמש לתיאור ההבדלים ברמת החשיפה (צמצם, תריס, ISO).  לצורך העניין, אם אתם שומעים צלם שאומר שהוא הולך להגדיל את החשיפה שלו בסטופ אחד, זה אומר שהוא הולך להגדיל את כמות האור שלו פי 2 מהכמות הנוכחית. בדומה לכך, אם הוא אומר שהוא הולך להקטין את החשיפה שלו בסטופ אחד, אז זה אומר שהוא הולך להפחית את כמות האור בחצי מהכמות הנוכחית.

כידוע שכמות האור הכללית הנתפסת בזמן הצילום נקראת "חשיפה", והיא מושפעת מ-3 גורמים – מפתח הצמצם, מהירות תריס ורגישות ה-ISO.

כל אחד מאלו נמדד בערכים שונים, ולכן הרעיון של ה"סטופ" הומצא כדרך נוחה יותר להשוות ביניהם.

סטופ בצמצם

הצמצם נמדד בערכים הקרויים F-Stop המציינים את היחס שבין אורך המוקד לקוטר הצמצם.
כאשר ערך הצמצם הוא מס' קטן, זה אומר שהצמצם פתוח ונכנס יותר אור. כאשר ערך הצמצם הוא מס' גדול, זה אומר שהצמצם סגור יותר ובכך מכניס פחות אור.

בצמצם, ערך הסטופ אינו מתייחס להכפלה או למחצית מהערך עצמו, אלא להכפלה או לחלוקה של הערך ב-1.41 – שזה בעצם השורש הריבועי של 2.

לדוגמא:

* אם נסגור צמצם בעל ערך F2.8 בסטופ אחד, אז התוצאה תהיה צמצם F4 מכיוון ש- 2.8 X 1.41 = 4.
* אם נפתח צמצם בעל ערך F22 בסטופ אחד, אז התוצאה תהיה צמצם F16, מכיוון ש- 22 \ 1.41 = 16.

סטופ במהירות התריס

מהירות תריס זו בעצם ההגדרה שלנו לזמן שבו התריס נשאר פתוח במהלך החשיפה. ככל שהתריס יחשוף את החיישן ליותר זמן, כך ייכנס לנו יותר אור ולהיפך.

מהירות התריס נמדדת בערכים המציינים זמן – שניות או חלקי שניות.

לדוגמא:

צילום במהירות תריס 250 = מהירות תריס 1/250 של השנייה.
צילום במהירות תריס 6" = מהירות תריס של 6 שניות.  (הסימן " מציין שנייה ולא חלקי שנייה).

סטופ ברגישות ה-ISO

ערך ה-ISO מתאר לנו עד כמה החיישן של המצלמה רגיש לאור שפוגע בו. זאת אומרת שחיישן רגיש יותר, יפיק לנו תמונה מוארת יותר.

ה-ISO נמדד בערכים מספריים המציינים את רגישותו של החיישן, כאשר מספר נמוך מציין רגישות נמוכה, ומספר גבוה מציין רגישות גבוהה.

בכל שלושת הפרמטרים, עלייה בסטופ אחד תגדיל את כמות האור הנכנסת אל החיישן פי 2, וירידה בסטופ אחד תקטין אותו בחצי.

בשנים האחרונות גברו השימושים בתחנות ביניים, כך שברוב המצלמות ניתן להשתמש בערכים של 1/2 או 1/3 סטופים המאפשרים גמישות גדולה יותר בצילום.
באופן אישי, המצלמה שלי מוגדרת ל-1/3 סטופים, ככה שתמיד אני זוכר שכל "קליק" בגלגלת יוריד או יעלה 1/3 סטופ.

חוק הגומלין בחשיפה

הדבר הטוב ביותר בהמצאתם של הסטופים זה שהם נותנים לנו דרך מאוד נוחה לשמור על החשיפה שלנו תוך כדי שאנחנו עושים שינויים בצמצם, בתריס וב-ISO.

נניח שאתם מצלמים תמונה עם ערכי חשיפה של  צמצם F11, מהירות תריס 1/100 ו-ISO 200. הנושא שלכם יוצא מעט מרוח, אז אתם מחליטים להגדיל את מהירות התריס ל-1/200.

בפעולה הזו אתם קיצרתם את זמן החשיפה בסטופ אחד, מה שאומר שעכשיו אתם תקבלו תמונה כהה יותר בסטופ אחד – דהיינו, חצי מכמות האור שנכנסה לתמונה הקודמת.
על מנת להחזיר את החשיפה לקדמותה, אתם תצטרכו להגדיל אותה שוב בסטופ אחד, רק שהפעם זה ייעשה על ידי הצמצם או ה-ISO.

זאת אומרת שבמקרה הזה, אנחנו נצטרך לפתוח צמצם מ-F11 ל- F8 (סטופ אחד) או להגדיל את רגישות ה-ISO מ-200 ל-400. בכך, אנחנו עשינו את השינוי הרצוי מבלי לשנות את החשיפה.

כמו שאתם יכולים להבין – כשאנחנו מתרגמים את החשיפה שלנו לערכים של סטופים, הרבה יותר קל לנו לשנות את הגדרות החשיפה מבלי לפגוע בחשיפה עצמה.

שיקולי הצלם בזמן החשיפה

בזמן שאתם מרכיבים את החשיפה שלכם משלושת המרכיבים שלה (צמצם, תריס, ISO), אתם צריכים להיות מודעים לכך שכל אחד מהפרמטרים משפיע באופן אחר על הצילום, ולא תמיד זה מה שאתם רוצים.

אם מהירות התריס שלכם תהיה איטית מדי, אתם עלולים למרוח את התמונה שלכם. זה יכול לקרות גם מתנועת המצלמה וגם מתנועת הנושא. מצד שני, לפעמים זה דווקא מה שאתם תרצו.

צולמה מהיד בחשיפה של 2 שניות תוך כדי תנועה. צילום: תומר אלמקייס.

אם הצמצם שלכם יהיה פתוח מדי, אתם עלולים לפספס אובייקטים שחשוב לכם שיהיו בפוקוס. מצד שני, עם צמצם פתוח אתם יכולים ליצור תמונות שבהן עומק השדה קטן והנושא מאוד בולט על פני שאר הסביבה שלו.

אם רגישות ה-ISO תהיה גבוהה מדי, אתם עלולים לצלם תמונות עם רעש דיגיטלי גבוה שמוריד מאיכות התמונה. וכמובן שגם כאן אולי זה דווקא מה שתרצו..

סיכום

כמו בכל דבר בצילום, התאמת שלושת הפרמטרים המשפיעים על החשיפה צריכה להיעשות באיזון נכון. לפני הכל, אתם צריכים להחליט מהן ההשפעות שאתם רוצים על התמונה ולבחור בהגדרות שיביאו לתוצאה הזו. לאחר מכן, אתם מסיימים לקבוע את החשיפה שלכם באמצעות 2 הפרמטרים האחרים.

הסטופים הם בהחלט כלי עזר מעולה שמאפשר לנו לשלוט בחשיפה בצורה מהירה ומדויקת יותר מבלי להסתכל כל הזמן על מד האור.

אז זהו להפעם, חברים.
אם נהניתם מהפוסט, הרגישו חופשי לשתף אותו עם אלו שלדעתכם ימצאו בו עניין דומה. בנוסף, אם יש לכם שאלות או הערות, אתם מוזמנים לרשום לי בתגובות שמתחת לפוסט.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

 

5 סיבות לכך שאתם צריכים עדשת פריים בתיק הצילום שלכם

אין ספק שעדשות זום הן פתרון מעולה כאשר מדובר בנוחות של הצלם. הן מביאות איתן מגוון רחב של אורכי מוקד, וכל שעל הצלם לעשות הוא להזיז את פרק כף ידו על מנת לשנות אורך המוקד של העדשה.

יחד עם זאת, עדשות הזום דורשות איזושהי פשרה מבחינת איכות התמונה. לצורך השינוי באורכי המוקד, העדשה מכילה קבוצות של אלמנטים שזזים קדימה ואחורה בזמן ביצוע הזום, ולכל תזוזה כזו יש השפעה אופטית על התמונה שלנו.
לרוב, הנפגעת העיקרית היא החדות של התמונה אך לעתים יוקצנו גם עיוותי החבית (בטווח הקצר), עיוותי כרית המחטים (בטווח הארוך), החשכת פינות הפריים והסטייה הכרומטית (CA).

לעומתה, עדשת הפריים היא עדשה בעלת אורך מוקד אחד. עדשות מסוג כזה מתאפיינות לרוב באיכות אופטית מצוינת ובצמצמים פתוחים מאוד. מלבד היתרונות האופטיים המצויים בה, קיימים גם היתרונות הפסיכולוגיים והאמנותיים שגם עליהם נדבר היום.

השאלה הנשאלת ביותר היא האם שווה לוותר על הגמישות הרבה של עדשת הזום לטובת האיכות של עדשת פריים?
אז כמובן שבראש ובראשונה הכל צריך להיות תואם לצרכים שלנו כצלמים, ומכיוון שאנחנו רוצים ארסנל מושלם של ציוד אנחנו שואפים לכסות את כל הטווחים שאנחנו צריכים.

הפתרון הבסיסי ביותר לכיסוי טווח רחב של אורכי מוקד – היא עדשת הזום, כמובן. זו בסך הכל בחירה די הגיונית וגם חסכונית, אך יחד עם זאת אני חושב שגם אם 100% מהצרכים שלכם מצריכים עדשת זום, עדיין חשוב שלכל צלם תהיה לפחות עדשת פריים אחת בתיק.

אז אתם בטח שואלים: מה כל כך מיוחד בעדשת פריים? ולמה היא תהיה לנו טובה כל כך?
יש לא מעט סיבות לכך, אבל העיקרית שבהן היא לימודי צילום, כי עם עדשת פריים אנחנו לומדים הרבה יותר טוב, הרבה יותר יעיל והרבה יותר מהר!

אם כן, בחלק הראשון של הפוסט ריכזתי עבורכם 5 סיבות מהותיות לכך שגם אתם צריכים לפחות עדשת פריים אחת בתיק הצילום שלכם.
בחלקו השני של הפוסט אתן לכם מס' טיפים שיעזרו לכם לרכוש את עדשת הפריים הבאה שלכם.

1. הצמצם פתוח לרווחה.

אחד היתרונות הבולטים בעדשות פריים היא שמדובר בדרך כלל בעדשות מהירות – והכוונה היא לעדשות עם מפתח צמצם מרבי גדול המאפשר צילום במהירויות תריס מהירות יותר.

לצורך ההשוואה – בעדשת זום/קיט אופיינית כמו 18-55 שכולכם מכירים, הצמצם הוא F3.5 בטווח הקצר ביותר (18mm) ו-F5.6 בטווח הארוך ביותר (55mm). ישנן עדשות זום בעלות מפתח צמצם מקסימאלי של 2.8F וישנן את עדשות הפריים ש-להן יש מפתחי צמצם פתוחים יותר באופן משמעותי כמו F1.2 (בקנון), F1.4, או F1.8 בהתאם לדגם העדשה.

נשמע מפתה? אני מניח שכן..

בתנאי תאורה לקויים, עדשת פריים בעלת מפתח צמצם גדול עשויה "להציל" אתכם בהרבה מקרים שבלעדיה הייתם נאלצים לצלם במהירויות תריס איטיות או פשוט להעלות את ערך ה-ISO ככל הניתן.
עדשות פריים יכניסו לכם הרבה יותר אור לחיישן, תוכלו לצלם במהירויות תריס הגיוניות גם בתנאי תאורה לקויים, תשתמשו בערכי ISO נמוכים יותר ותצלמו תמונות נקיות יותר מרעשים.

מעבר לעובדה המצילה הזו שהיא יתרון בפני עצמה, יש את יתרון עומק השדה הרדוד שאנחנו כל כך אוהבים. הצמצמים הפתוחים הקיימים בעדשות הפריים מאפשרים לנו לטשטש את הרקע בתמונות באופן כזה שנוכל ליצור תמונות מעניינות גם כאשר הרקע עמוס ומסיח את הדעת.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

חשוב לדעת שכאשר מדובר בצילום באור יום, לא תמיד תוכלו לצלם במפתח הצמצם המרבי של העדשה שלכם מכיוון שמפתח כזה מכניס המון אור, מה שידרוש מכם לצלם במהירויות תריס גבוהות מאוד שלא קיימות בכל המצלמות, ולפעמים גם על ערכי ISO נמוכים.

באופן אישי, כשרכשתי את המצלמה האחרונה שלי, דאגתי לכך שיהיו בה מהירות תריס מקסימאלית 1/8000 ורגישות מינימאלית של ISO-64. אלו מאפשרים לי לצלם בצמצמים פתוחים מאוד גם בשמש של אחר הצהריים.

אם בכל זאת המצלמה שלכם מוגבלת למהירות תריס מקסימאלית של 1/2000 או 1/4000, תמיד תוכלו להרכיב פילטר ND על העדשה, ובכך להקטין את כמות האור הנכנסת אל החיישן ולאפשר לעצמכם לצלם עם צמצמים פתוחים יותר.

דבר נוסף שלא הרבה מתייחסים אליו – צמצם פתוח בעדשה מאפשר לכם צפייה בהירה יותר בעינית המצלמה וגם מאפשרת למערכת הפוקוס לבצע פוקוס מדויק יותר בתנאי תאורה לקויים.

2. הגודל לא קובע.

ועדשות פריים הן ההוכחה לכך. עדשות זום תמיד תהיינה גדולות וכבדות יותר מעדשות הפריים, והן תמיד נותנות תחושה של משהו מאוד מקצועי ואיכותי. מה שהרבה לא יודעים זה שהן מכילות אלמנטים רבים, אז יש סבירות גבוהה יותר שמשהו עלול להשתבש.
זה קצת פחות בעיה כאשר מדובר בעדשות זום מקצועיות ואיכותיות מכיוון שהן בנויות לרוב על הצד הטוב ביותר אך זה תמיד יהפוך אותן ליקרות יותר וגם לפגיעות יותר בהשוואה לעדשות הפריים, כך שזה בהחלט נתון לשיקול.

3. איכות תמונה טובה יותר.

כל מי שמצלם בעדשות פריים יגיד לכם שהן מייצרות תמונות חדות, ברורות ומדויקות יותר. יתכן שחלק מהצלמים לא יסכימו עם טענה זו, אך זה בהחלט הגיוני שפחות אלמנטים בתוך העדשה יפחיתו הבהקים, סטייה כרומטית ושאר עיוותים.

למי שלא יודע, סטייה כרומטית (CA) זו סטייה אופטית שבה העדשה מתקשה למקד את ספקטרום הצבעים אל אותה נקודת התכנסות. היא מתבטאת בשוליים צבעוניים בגבולות המפרידים אזורים בהירים ואזורים כהים בתמונה והנטייה שלה להופיע המון בעדשות באיכות נמוכה. בדרך כלל זה קורה בשילוב של אורך מוקד ארוך (טלה) יחד עם צמצם פתוח.
אז לטכנולוגיה בת ימינו כבר יש שיפור משמעותי בתחום, אך עדשות הפריים מעלימות את הסטייה כמעט לחלוטין.

יתרון נוסף לעדשות הפריים – היא יודעת לעשות עבודה טובה בשמירה על החדות גם בקצוות הפריים.

4. קלה לנשיאה ולאחיזה.

מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הוצאתם את המצלמה מהתיק, צילמתם תמונה או שתיים והחזרתם את המצלמה לתיק?

עניתם נכון, אין אחת כזו. רובנו מבלים שעות בחברת המצלמה שלנו ולא דקות ספורות. רק בצילום חתונה אני מחזיק את המצלמה/ות עליי בסביבות 12-13 שעות. כשעבדתי עם עדשות זום, זה היה מאוד מאוד כבד ולא נח! דמיינו כתף אחת עם 70-200 וכתף אחת עם 24-70.. יחד עם המצלמות והפלאשים זה בסביבות 5-6 קילו שאני סוחב עליי יום שלם. זה מטורף!

כשעשיתי את המעבר לעדשות פריים, זה נהיה לי הרבה יותר קל. כבר אין כאבי כתפיים וגב אחרי חתונה, ואני גם לא נכנס יותר באנשים ומבקש "סליחה".

עם מעט חלקים נעים בתוך העדשה, עדשות הפריים נוטות להיות קלות יותר מעדשות הזום. באופן טבעי הן לרוב גם קטנות יותר, כך שהן לא בולטות מהגוף והן גם לא מאיימות על המצולמים שלכם.

5. מגבירה את היצירתיות.

אחת העובדות המסקרנות יותר בעדשות הפריים, היא העובדה שעובדים איתן הרבה יותר קשה!
כן, הרבה יותר קל לעבוד כשאתה עומד במקום ומסובב טבעת זום אבל זה קצת מקבע אותנו כצלמים ומרגיל אותנו לדפוס חשיבה וראיה צילומית מסוימת.

עדשת פריים תזיז אתכם ממקומכם ותגרום לכם להפעיל את המח היצירתי שלכם.
סליחה, היא לא תגרום לכם. היא תכריח אתכם.

במילים פשוטות יותר, אם אתם תזוזו במרחב שלכם אתם פשוט תחשבו על מיקום המצלמה והקומפוזיציה באופן מדויק יותר.

אני לא אומר שמי שמתקרב אל הנושא שלו עם זום הוא עצלן מכיוון שיש הרבה מקרים שבהם עדשת זום היא הדרך היחידה לצלם תמונות טובות. מה שאני אומר זה שאם תחזיקו עדשת פריים בתיק שלכם ותצלמו איתה מדי פעם, אתם תוכלו לשפר את היצירתיות שלכם למקום שעדשת זום לא יכולה להביא אתכם אליו.

לא מאמינים לי? יש לי טסט בשבילכם.

בפעם הבאה שאתם יוצאים לצלם, השאירו את עדשת הזום שלכם על אורך מוקד אחד שעליו תחליטו, ותצלמו ככה במשך סט צילומים שלם. אתם תגלו באופן ודאי שאתם עובדים קשה יותר, אבל אתם גם תגלו שזזתם יותר, שהתקרבתם יותר לנושא שלכם ושבסופו של דבר הוצאתם מעצמכם הרבה יותר.

אז איזו עדשת פריים מומלץ לקנות?

לאחר שהקשבתם ליתרונות שבעדשות הפריים, יתכן שלחלקכם נסגרה פינה בנוגע לקנייה, ויתכן שלחלקכם זה הדליק עוד איזשהו פיוז. כך או כך, אם בגללי (או אולי בזכותי) אתם תלכו מחר לרכוש עדשת פריים, אני לפחות רוצה לדאוג לכך שתעשו את הבחירה הנכונה עבורכם.

אחד הדברים הטובים יותר בשימוש בעדשות פריים זה מגוון העדשות העומדות לרשותכם. אלמלא היו לי עדשות פריים, סביר להניח שהייתי מסתובב היום עם 2 עדשות זום שסוגרות לי את כל הפינות, אך עם פריים זה לא כך. בסט צילום אחד אני משתמש עם 4-5 עדשות שונות, ונהנה מכל אחת בפני עצמה, מה שמגביר לי את היצירתיות ואת זריקות האדרנלין.

בואו ניקח בחשבון שכרגע אתם מצלמים בעדשת זום ואתם רוצים להוסיף עדשת פריים אחת לתיק שלכם, ושהיא גם תהיה לכם שימושית..

האופציה היעילה והזולה ביותר שמתאימה לכולם היא עדשת 50 מ"מ שקיימת בגרסת ה-1.8F ובגרסת ה-1.4F (יקרה יותר).
50 מ"מ הוא אורך מוקד הזהה לטווח הראיה של העין האנושית. הוא אינו משנה את הפרספקטיבה של המציאות ולכן יש לו שימושים רבים, החל מצילום רחוב, נוף או פורטרט.

אם אתם מצלמים במצלמת קרופ, אז עליכם לקחת בחשבון שבאורך מוקד 50mm התוצאה תהיה באזור ה-75 מ"מ, כך שאם 50 מ"מ זה אורך המוקד שאתם רוצים, אתם תצטרכו לרכוש 35mm.

אם אתם אוהבים להתקרב לנושאים שלכם ולקבל תמונות עם עומק ויזואלי עשיר, אז 35mm או 24mm יעשו את העבודה.
שוב עליכם לזכור את עניין הקרופ ולנהוג בהתאם.

אם אתם אוהבים לצלם את התמונות שלכם מרחוק, אז עדשת טלה כמו 85mm או 100mm יעשו את העבודה.
אני ממליץ לכם לקרוא גם את הפוסט שכתבתי על העדשה 85 מ"מ 1.8F.

לחצו כאן כדי לדעת עוד על עדשות ועל נושא הקרופ.

סיכום

היו לי לא מעט עדשות ב-10 השנים האחרונות. ב-7 שנים מתוך ה-10 אני צילמתי בעדשות זום בלבד. לפני 3 שנים קניתי 50 מ"מ F1.8 ובאותו רגע התאהבתי (!), אבל יותר מאיך שהתאהבתי, אני הייתי מאוד מופתע מעצמי – איך חייתי 7 שנים בלעדיה?

היא זולה, היא קטנה, היא פשוטה, אבל היא איכותית כמו עדשה שעלתה לי 7000 ש"ח. זו ההרגשה שהרגשתי באותו רגע.

אז הבנתי.
הבנתי שבזבזתי זמן במחשבות לא נכונות, ולא איחר להגיע היום שבו החלפתי את כל העדשות שלי לעדשות פריים. הייתי חייב שהאיכות הזו תופיע בכל התמונות שלי ולא רק בחלקן.

אז אולי אתם לא מעוניינים להיות משוגעים כמוני, אבל אני בהחלט ממליץ לכם להחזיק לפחות עדשת פריים אחת!!!
50 מ"מ (או 35 בקרופ) תעלה לכם כמה מאות בודדות של שקלים, היא תמיד תהיה שם בשבילכם והיא גם תשמש לכם כעדשת גיבוי מעולה.

חברים, כיף גדול שקראתם אותי.
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להשתמש בכפתורי השיתוף ולשתף אותו בשמחה לאלו שימצאו בו עניין דומה.
יש לכם סיבות נוספות שמצדיקות את עדשת הפריים בתיק? שתפו אותי בתגובות למטה.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂