הזכרתי את הנושא מספר פעמים בבלוג, אך מעולם לא הקדשתי פוסט שלם לעניין. עכשיו, יותר מתמיד, אני מוצא את עצמי מרגיש צורך לכתוב על זה, ואולי בגלל שלאחרונה אני נתקל די הרבה בחוסר הבנה בסיסי בנוגע להבדלים בין מצלמות ה-Full

תתארו לכם סיטואציה מרגשת שבה יש את כל מה שאתם אוהבים.. אור וצל, קומפוזיציה, רגע, רגש וכדו’.. אתם מצלמים אותה והופ.. התמונה לא חדה מספיק. אתם מחפשים את הסיבות לכך, אך מוצאים את עצמכם חוזרים הביתה מיואשים מבלי היכולת והידע

אחת השאלות היותר נפוצות בקרב צלמים היא: “איך אפשר להוציא יותר רגש מהמצולם?” בהרבה מקרים מדובר בצלמים טובים שמבינים צילום ותאורה לעומק, אך בנושא הספציפי של צילום פורטרט הם מוצאים עצמם מתקשים.  לרוב, הסיבה לכך נובעת מחוסר ידע או חוסר

הצלמת דורות’יאה לאנג אמרה פעם ש”מצלמה היא כלי שמלמד אנשים איך לראות ללא מצלמה”. כשחושבים על זה קצת לעומק, המצלמה באמת מלמדת אותנו המון על ראיה והתבוננות, על היופי שבפרטים הקטנים, על אותם רגעים מכריעים שלא היינו שמים לב אליהם

כשחושבים על זה, זה קצת מוזר לדבר על תנועה כאשר מדברים על צילום סטילס. כל מי שתשאלו, יאמר לכם שצילום זה הקפאה והנצחה של רגע אחד בחלון הזמן. זה אמנם נכון, מכיוון שבסופו של דבר – התוצר הסופי שלנו מגיע

בעקבות 2 הפוסטים האחרונים המדברים על סטופ בצילום ועל הסיבות המצדיקות את עדשות הפריים בתיק הצילום שלכם, נשאלתי על ידי מספר אנשים – מדוע אנחנו צריכים צמצם כל כך פתוח אם ממילא אפשר להעלות את ערך ה-ISO לרגישויות גבוהות? ובאופן