בהמשך לפוסט הראשון והשני שנכתבו בעקבות חגיגות 100 הפוסטים בבלוג, הפעם מוצגות לכם 25 טעויות נוספות שאתם תהיו חייבים לעבור כדי להיות צלמים!! כמובן שכל הטעויות שבפוסט נכתבו מתוך הניסיון האישי שלי כצלם וכמורה לצילום בנקודת מבט – בית הספר לצילום.

סדרת הפוסטים הזו היא סיכום של כל הכתוב בבלוג, כך שכדאי לכם מאוד לשים לב לקישורים שמלווים את הפוסט. הם יפנו אתכם לפוסטים נוספים ומלמדים 😊

טעות מס' 51: לא מגבים את החומרים.

ביננו?
זו טעות של "ייהרג ובל יעבור"..
וזה לא משנה אם מדובר בתמונות שלכם או בתמונות של לקוחות.

גיבוי החומרים בעידן הדיגיטלי הוא חובה! אתם מצלמים המון קבצים דיגיטליים חשובים ובסוף אתם מסתמכים על הכרטיס, על המחשב או על איזשהו דיסק חיצוני שיושב בארון.
בפועל, דיסקים -אמינים ככל שיהיו- אינם יכולים לשמש כעותק יחיד של החומרים שלכם מכיוון שבכל רגע נתון עלול לקרות משהו שיסיים את חייו של הדיסק.

כיום יש לנו המון דרכים לגבות את החומרים שלנו -גם ידנית וגם אוטומטית- והדיסקים הקשיחים זולים יותר משהיו בעבר.

תעשו לעצמכם חיים קלים וטובים, ותרכשו הארדיסק נוסף לגיבוי החומרים שלכם. עותק אחד יכול להיות על המחשב, ועותק שני על הדיסק החיצוני.
כבר שמעתי סיפורים של האקרים שפרצו למחשבים אישיים וביקשו כופר על מנת לשחרר את הקבצים. אף אחד לא רוצה שזה יקרה לו..

אם אתם רוצים ממש להגדיל ראש, אתם יכולים לגבות את החומרים שלכם בענן כמו דרופבוקס, גוגל דרייב, אדובי קלאוד וכדו'..
ככה אתם תהיו מוגנים מפני גניבה, שריפה וכו'. מה שכן – תשקיעו בסיסמאות חזקות 😊

טעות מס' 52: לא מצלמים ב-RAW

קובץ RAW הוא הקובץ הגולמי של התמונה שלכם שלא עבר עיבוד וכיווץ במעבד של המצלמה.

למה זה טוב?

בעוד שקובץ JPEG הוא קובץ דחוס שרובד הצבע ורובד האור מחוברים יחד למודל RGB, בקובץ RAW המצב הוא אחר.
בקובץ RAW אתם מקבלים 2 רבדים נפרדים לאור ולצבע, כך שבכל אחד מהם יש לכם שליטה בנפרד. בנוסף, קובץ RAW יאפשר לכם לתקן שגיאות בתמונות ברמה גבוהה ומפותחת יותר מאשר קובץ JPEG. הוא יאפשר לכם לערוך את איזון הלבן, הוא יאפשר להרחיב את הטווח הדינמי של התמונה, להרחיב את מגוון הצבעים בתמונה ועוד..

אבל האם אנחנו תמיד צריכים לצלם ב-RAW?
התשובה בפסקה הבאה..

טעות מס' 53: מצלמים כל דבר בRAW.

אז נכון שיהיו כאלו שיאדירו את שמו של ה-RAW (ובצדק..), אבל לא לכל תמונה ישנה סיבה טובה והגיונית לצילום ב-RAW. מי שמכיר אותי יודע טוב מאוד יודע שאני מצלם לא מעט על JPEG. משום מה, ה-JPEG מצליח להוציא ממני יותר כצלם, אבל זה כבר נושא בפני עצמו. יותר חשוב מזה – יש מצבים שבהם אנחנו פשוט לא צריכים את ה-RAW.

לדוגמה: בצילומים משפחתיים, בצילומי אירועים, או בכל צילום שדורש מכם לצלם המון תמונות שאין לכם באמת צורך ביכולות של ה-RAW כדי לערוך אותן.

מעבר לכך, כשתצלמו ב-JPEG, אתם תהיו קשובים הרבה יותר לצילום שלכם.

הנה פוסט מעניין בנושא.

טעות מס' 54: מצלמים רצף של תמונות ללא סיבה מוצדקת.

בואו נניח את הקלפים על השולחן. אם יש לכם רכב שיודע לנסוע במהירות של 200 קמ"ש, סביר להניח שרוב הזמן אתם לא תשתמשו ביכולת הזו שלו. ולמה זה ככה?

א.      כי זה מסוכן.

ב.      כי רוב הזמן אין צורך.

ככה בדיוק זה גם במצלמה.

אם אתם מצלמים ספורט, עיתונות, בעלי חיים בטבע וכדו', ייתכן שרוב הזמן אתם תרצו להשתמש באפשרות הזו, אבל אם אתם מצלמים נוף או פורטרטים נייחים, אין באמת סיבה הגיונית לשימוש תמידי בצילום רצף של תמונות.

בצילום רצף אתם תמצאו את עצמכם עם המון קבצים שאין לכם מה לעשות איתם, אתם תמצאו את עצמכם נאבקים מול הר של תמונות כדי למצוא תמונה אחת נבחרת, ובנוסף להכל – אתם מאטים את חיי המצלמה שלכם – ובמיוחד את התריס.

טעות מס' 55: מצלמים תמיד על White Balance אוטומטי.

נכון שבצילום בקובץ RAW המשמעות לכך זניחה, אבל אין כמו חוויה צילומית עשירה בפרטים 😊

לא משנה מה וכמה תוכלו לעשות בעריכת הקובץ, חווית הצילום חשובה לא פחות.. ולכן, תאמצו לעצמכם דפוס עבודה שבו תצלמו עם שליטה מלאה על כל הפרמטרים שבמצלמה – כולל WB.

למה זה טוב?
כי תוכלו לספר את הסיפור שלכם הרבה יותר טוב כשהתמונה נראית כמו שאתם רוצים.
חוץ מזה, זוכרים מה אמרנו בטעות מס' 53? שלא הכל צריך לצלם ב-RAW.. ולכן חשוב לדעת לשלוט היטב ב-WB.

לחצו כאן כדי לעבור למדריך המלא לאיזון לבן בצילום.

טעות מס' 56: לא אוחזים טוב במצלמה.

אם התמונות שלכם לא מספיק חדות, אתם צריכים לבדוק את זה. הרבה פעמים קל מאוד להאשים את העדשה, המצלמה או מצב התאורה.. זה לא משנה ממש כל עוד לא בדקתם מהי באמת הבעיה.

אחד הגורמים השכיחים יותר לצילום תמונות שאינן חדות, זו אחיזת מצלמה לא נכונה שגורמת לתנועות הידיים שלנו להופיע בצילומים כמריחות עדינות או לא עדינות.

המצלמות של היום בנויות בצורה המתאימה לכף היד, כך שניתן לאחוז בה אחיזה יציבה מאוד ודי בקלות. אז ראשית, יש לאחוז את המצלמה ב-2 הידיים, כאשר יד ימין אוחזת במצלמה במקום המיועד לכך, ויד שמאל תומכת את העדשה מלמטה.
בנוסף, ניתן להצמיד את המרפקים לגוף ואת המצלמה לפנים ובכך להרוויח יציבות נוספת.

דבר אחרון – לא לשחרר את האחיזה עד גמר החשיפה, למען הסר ספק.

טעות מס' 57: משתמשים תמיד בצמצם פתוח.

אז קניתם עדשה חדשה עם צמצם פתוח מאוד ואת מתרגשים. מכאן מתחילה דרך מהנה של למידה עצמית, פיתוח הסתגלות ויכולת למידה של צילום בצמצמים פתוחים.

הבעיה היא שברגע שאנחנו מצלמים עם צמצם פתוח מאוד, אנחנו לפעמים שוכחים מה זה צמצם סגור, ולכן אנחנו עלולים למצוא את כל התמונות שלנו עם עומק שדה רדוד מאוד – מה שלא תמיד אנחנו זקוקים לו.

אז אם יש לעדשה שלכם יכולת מסוימת וייחודית, זה לא באמת אומר שאתם תמיד צריכים להשתמש בה, כי היא יכולה לעשות גם דברים אחרים וגם כי לא תמיד אתם צריכים את אותה תוצאה.

הנה 5 מצבים הגיוניים לצילום בצמצם פתוח.

טעות מס' 58: משתמשים תמיד בצמצם סגור.

כמו שיש את אלו שמשתמשים תמיד בצמצם פתוח, כך יש גם את אלו שמעדיפים את הצמצם הסגור לרוב.
זה בסדר.. היו תקופות שצלמים צילמו רק עם צמצם F64 (סגור מאוד), כדי לקבל תמונות חדות ועשירות בפרטים.

אז הימים השתנו, והיום יש לנו הרבה יותר אפשרויות מבעבר, ובואו נסכים.. לא כל סיטואציה שנצלם, תתאים לצילום בצמצם סגור.
לפעמים אתם תרצו להכניס הרבה פרטים בתמונה אחת, וצמצם סגור יעזור לכם בכך.

טעות מס' 59: לקנות ציוד יקר מבלי להתאים אותו לצרכים האישיים.

אחת התופעות הנפוצות יותר בקרב צלמים מתחילים זו מחלת הציוד והשדרוג של ציוד צילום. לרוב זה נובע מהמחשבה שאם יהיה לנו ציוד יותר טוב, אז התמונות שלנו יהיו יותר טובות ואנחנו נהיה צלמים טובים יותר.
והאמת היא שזה בדיוק ההיפך.. כי ככל שיהיה לכם פחות ציוד, וככל שהוא יהיה מוגבל – כך אתם תלמדו להיות צלמים טובים יותר.

אני יכול להסתכל מאין באתי בעצמי, על האלתורים שעשיתי כשרק התחלתי את דרכי בעולם הצילום ורק להסיק כמה למדתי מזה.
אז אל תמהרו לקנות ציוד שבסוף לא יהיה לכם שימושי, חבל מאוד על הכסף..
תחשבו היטב מה אתם באמת צריכים ומה ישמש אתכם לאורך זמן.

טעות מס' 60: לא נלחמים על תמונה טובה.

אחד הרגעים שהכי מרגשים אותי זה הרגע הזה שבו אני מזהה סיטואציה מעניינת לצילום ואני לא עוזב אותה עד שאני מצליח לקבל את מה שאני רוצה. זה יכול להיות גם מתסכל, כי לפעמים אתם יכולים לחכות המון זמן ולהשקיע מאמצים ובסוף להישאר בלי כלום. גם זה קורה..

אבל הרגע הזה הוא אחת התחושות הכי טובות שיש, כי אם אתם הצלחתם – אתם הטענתם את עצמכם די טוב.
מעבר לכך, ייאוש וצילום לא הולכים יחד. כדי להשיג תמונה טובה שתהיו שלמים עם כל חלק בה, אתם צריכים לעבוד ולשים לב לפרטים הכי קטנים שיש שלפעמים קורים בו זמנית במקומות שונים בפריים ואתם צריכים לתפוס אותם לרגע אחד ומיוחד.

אז תשקיעו בצילום שלכם, תחכו כמה זמן שצריך, ואל תפספסו תמונות טובות!

טעות מס' 61: לא משתמשים בכלים של צלמים.

העולם שלנו הרבה יותר יפה מנקודת מבטו של צלם, ועל זה רבים וטובים ממני יעידו. לעיתים, אנחנו שוכחים את העובדה שיש לנו את היכולות לראות מעבר למה שהעיניים שלנו מגבילות אותנו, וכמובן שגם את האפשרות להציג את כל זה לעולם.

אנחנו יכולים לעמוד בנקודה אחת ולשנות את שדה הראיה בשבריר שנייה מ-130 מעלות ל-4 מעלות, רק באמצעות החלפת עדשה או שינוי אורך המוקד.
אנחנו יכולים להרכיב עדשת מאקרו, עדשת טלה, עדשה רחבה, עדשה רחבה מאוד… ובכל אחד מהמקרים, אנחנו נקבל תוצאה שונה לגמרי מבחינה אופטית, מבחינת עומק השדה, מבחינת אפשרויות הפוקוס, ומבחינת העומק הויזואלי.

בנוסף, אנחנו יכולים לשנות את זווית הצילום, את הקומפוזיציה, את העומק שבתמונה, לבחור את האור הנכון ו/או לשלוט בו..
אנחנו יכולים להשתמש בטכניקות של מריחה והקפאת תנועה ביחד ולחוד, אנחנו יכולים להשתמש בטכניקת החשיפה הכפולה ובעוד המון כלים שאנחנו רוכשים במהלך הזמן.
מה שמביא אותי לכתוב את הסעיף הבא 😊

טעות מס' 62: מקובעים על הכלים שלימדו אתכם בקורס צילום.

האם אתם יכולים להצביע לי על תמונה ולומר לי מה נכון ומה לא נכון בה? האם בכלל יש דבר כזה 'נכון' ו'לא נכון' בצילום?
מה אנחנו צריכים לעשות כדי לצלם תמונה טובה?
אם אני לא 'חותך ראשים' ולא מצלם מול האור, ושומר על חלוקה יפה של הפריים לפי כלל השלישים – זה אומר שצילמתי תמונה טובה?

אגיד לכם לאן אני חותר..

בצילום בפרט ובאמנות בכלל, ככל שאנו ניצור יותר חוקים, אנו נגביל את עצמנו לראיה מקובעת ומקובלת, ובעצם כך אנחנו מגבילים את חופש היצירה שלנו. 
ולצורך העניין, כל הגדרה של צילום נכון או צילום שאינו נכון, רק תמנע מכם לבנות את השפה האישית שלכם ואת סגנון הצילום האישי שלכם ולפתח אותו ככלי לביטוי אישי.

אז למה בכל זאת מלמדים את כללי הצילום בלימודי צילום?
התשובה היא פשוטה..

כשאנחנו לומדים צילום ואמנות, אנחנו לומדים ומקבלים המון כלים שכולם משמשים כאמצעים להביע חוויה מסוימת שאותה אנו רוצים להעביר. אבל כללים אלו – הם אינם חוקים.
מה שכן, על מנת 'לשבור את הכללים', אנחנו חייבים להכיר אותם.

טעות מס' 63: לא מתאמצים לרכוש כלים חדשים.

כל כלי הצילום שלמדתם (קומפוזיציה, זוויות צילום, תאורה, הרגע המכריע, פרספקטיבה, יחסי גומלין וכו') – כולם ככולם נוצרו החל מהיווצרות הצילום ועד היום, ובעיקר, כל כללי הצילום נוצרו לאחר מעשה. ז"א שהם נוצרו מטעויות, מחוסר תשומת לב או מחוסר ידע של צלמים אחרים..

מה ניתן ללמוד מזה?
שאם אתם תקשיבו לטעויות שלכם, אתם יכולים לרכוש המון כלים, שאגב – הם יהיו רק שלכם 😊

טעות מס' 64: לא נהנים מהפרטים הקטנים.

הביטוי האותנטי והאמיתי של רגש נמצא בתוכנו, וכצלמים – הוא לא מכיל בתוכו רק את מה שאנחנו רואים, אלא (ובעיקר) את איך שאנחנו רואים.

בעיניים אנחנו יכולים לראות סצנה מסוימת, אך דרך העדשה אנחנו יכולים להתמקד בפרט מאוד קטן מהסצנה הנראית לעין, ובכך למקד את הצופה בפרט החשוב ביותר, או לחלופין – לספר סיפור אחר לגמרי ממה שבאמת היה קיים בשטח.

טעות מס' 65: מאמינים בפוטוגניות חיצונית.

אני בטוח שלא פעם ולא פעמיים שמעתם מאדם שצילמתם שהוא לא פוטוגני.. יש גם סיכוי סביר שבמקרים מסוימים אתם חשבתם בתוך תוככם שהאדם שעומד מולכם הוא לא פוטוגני.
אבל מה זה באמת 'פוטוגני'? האם המונח הזה קיים באמת או שמא הוא הומצא על ידי אלו שיודעים לעמוד מול מצלמה או מאחוריה?

במהלך השנים כצלם, אני מביט על המון אנשים דרך העדשה. בזמן הזה, למדתי להכיר את אותם אלמנטים שהופכים אדם לפוטוגני.
לא מדובר באף יפה או גבות בלתי מחוברות, וגם לא באיפור או ביכולותיה הקסומות של תוכנת פוטושופ.

מדובר בעיקר בתכונות פנימיות שיוצאות החוצה מהאדם המצולם, ואלה יוצאות החוצה רק כאשר האדם מרגיש נינוח מול המצלמה והצלם שעומדים מולו, מאיימים להנציח פיסה מחייו.

אם אתם רוצים לצלם אדם פוטוגני, אז דברו אתו על רגשות. תופתעו לגלות שתכונות אבהיות, תכונות אוהבות, תוכנות מאושרות וכו' עשויות להיות פוטוגניות הרבה יותר ממבנה הפנים.

בסופו של יום – לצלם את איך שהאדם נראה – זה עניין אחד; אבל לצלם פורטרט שמציג מי האדם – זה משהו אחר.

טעות מס' 66: מצלמים פורטרטים בלי להתייחס לשפת הבעות הפנים.

האם שאלתם פעם "איך אפשר להוציא יותר רגש מהמצולם?"
יכול להיות שאתם מבינים צילום לעומק ושאתם שולטים היטב בתאורה, אך משום מה – כשאתם מגיעים לצלם אדם, משהו שם לא עובד כמו שציפיתם.

לרוב זה ינבע מחוסר ידע או חוסר שימת לב לפרטים תקשורתיים המופיעים בגוף האדם ומשמשים לנו כחלון אל תוכו ותוכנו.

אנחנו למדנו לתקשר עם בני אדם באמצעות שפה, וכך אם אדם יאמר לי שהוא כועס אז אדע שהוא כועס.
אבל מה אם האדם שמולי לא ישתף אותי בכעס שלו? במקרה כזה, נוכל לפרש את הכעס שלו על ידי הבעות הפנים, שפת הגוף, מחוות תנועה, קשר עין, מגע, שינויים בטון הדיבור ועוד..

כאשר אדם חווה רגש מסוים, מתעוררת אצלו תגובה טבעית שבאה לידי ביטוי בשינויים בשרירי הפנים, וכך נוצרת לה אותה הבעת פנים שתספר לנו את מה שהאדם חווה.
פניו של האדם יכולים ליצור מגוון עצום של הבעות פנים (כמה אלפים) מכיוון שכל רגש יכול להגיע בעוצמות שונות וגם להשתלב עם רגשות אחרים.

הבעות פנים זה משהו שיוצא מבפנים החוצה, ולא ניתן לביים אותו (אלא אם כן אתם מצלמים שחקן), ולכן כדי ליצור הבעות פנים רצויות, אתם צריכים לדעת לזהות הבעות פנים ולפעמים אף לגרום להן להגיע על ידי שיחה מכוונת עם המצולם שלכם.

הנה פוסט שיסביר לכם כיצד הבנה בשפת הבעות הפנים תשפר את התמונות שלכם.

טעות מס' 67: לא עורכים תאום ציפיות עם המצולמים.

בין אם אתם מצלמים חתונה, צילומי תדמית, צילומי בוק בת מצווש או פרויקט אמנותי כלשהו – אם לא ערכתם תאום ציפיות מול המצולם, ב-לא מעט מקרים אתם עלולים למצוא את עצמכם מול אי נעימות.

אתם צריכים להבין שלא כולם חושבים כמוכם, ולפעמים יש ציפיות אחרות מהצד השני שאתם לא מודעים אליהם וגם לא תהיה לכם את האפשרות להיות מודעים אליהם אם לא תשאלו.

תאום ציפיות צריך לכלול את הצגת העבודות שלכם למצולם או ללקוח, במידה והוא לא ראה (זה קורה כשמגיעים בהמלצת חבר וסומכים על הדעה שלו). הוא צריך לכלול היכרות עם המצולם (כזו שרלוונטית לצילומים ואפשר גם יותר), התייחסות לצרכים שלו וגם לחששות במידה ויש.
תבינו ממנו איך הוא רוצה להצטלם, מה המסר שהוא רוצה להעביר בתמונות ושתפו אותו במחשבות ובתהליך – כמובן שבגבול הטעם הטוב.

הדבר האחרון שאתם רוצים זה להשקיע 6 שעות על צילום + שעתיים על עריכה ובסוך לקבל תגובה שלילית מהמצולם.

טעות מס' 68: מצלמים פורטרטים רק עם עדשה אחת.

אני חבר בהמון קבוצות צילום בפייסבוק, ואני חושב שאחת השאלות הנפוצות ביותר קשורה לעדשה לצילום פורטרטים. תמיד התשובות המתקבלות מתייחסות לעדשת 50mm או לעדשת 85mm. אני מאוד אוהב את העדשות האלה וגם כתבתי עליהן לא מעט כאן בבלוג, אבל אני בהחלט לא משתמש רק איתן כדי לצלם את הפורטרטים שלי.

לא פעם אני משתמש ב-35 מ"מ שמאפשרת לי להתקרב למצולמים שלי ולהרגיש 'איתם'. לפעמים אצלם גם עם 20 מ"מ על מנת להגדיל את הפרספקטיבה בתמונה, להכניס קצת יותר מהסביבה וליצור אווירה.

בחירת העדשה שלכם לצילום, לכל סוג של צילום, צריכה להגיע קודם כל מהבחירה שלכם בנוגע לפרספקטיבה.
פשוט תשאלו את עצמכם: האם אתם מעוניינים בתמונה שטוחה, עומק שדה קטן, רקע מצומצם ושמירת מרחק מהמצולמים?
אם כן, אז עדשת טלה כלשהי כמו 85 מ"מ תעשה את העבודה.
אם אתם מעוניינים להיות קרובים למצולם שלכם, לקבל עומק ויזואלי עשיר, עומק שדה גדול והרבה מהסביבה, אז עדשה רחבה כמו 35 מ"מ או יותר תעשה את העבודה.

טעות מס' 69: נותנים חשיבות יתר לבוקה.

המונח 'בוקה' (מיפנית – BOKEH) מתייחס לטשטוש, למידת הטשטוש או למידת איכות הטשטוש של האזורים שאינם בפוקוס בתמונה.
הבוקה הוא יפה ובהרבה מקרים הוא מוסיף עניין לתמונה, יוצר הפרדה מוחלטת של הנושא מהרקע ואף יכול להפוך רקע פחות יפה ל-יפה במיוחד.

לעתים, צלמים נוטים לתת חשיבות יתר לבוקה עד כדי כך שהם ירכשו את העדשות היקרות ביותר ויצלמו תמיד עם הצמצמים הפתוחים ביותר כדי לקבל רקע מטושטש כמה שיותר, ופה מתחילה הבעיה כי לפעמים העולם שלנו יפה גם בצמצמים סגורים, ואם אתם רוצים להבליט את הנושא שלכם על פני הסביבה, אתם יכולים לעשות זאת גם באמצעים אחרים כמו שימוש יצירתי באור, בקומפוזיציה, בצבעים וכדו'.

בשורה התחתונה: יש לנו המון כלים בצילום. חבל שלפעמים אנחנו מתקבעים על משהו אחד שאהבנו ומזניחים את האחרים בצד.

טעות מס' 70: לא מצטלמים גם מדי פעם.

אתם רוצים שהמצולם שלכם יהיה חופשי ומשוחרר כאשר אתם מצלמים אותו? מעולה.
אתם רוצים לדעת איך לעשות את זה הכי טוב? גם כן מעולה.

הטיפ הכי טוב שאני יכול לתת לכם הוא פשוט שתלכו להצטלם מדי פעם אצל צלם (זה יכול להיות חבר בשת"פ), גם אם זה לסשן קצר. עמידה מול המצלמה תלמד אתכם הרבה על מה שעובר למצולם בראש, ולמה לפעמים הוא לא נראה 'פוטוגני'. תוכלו ללמוד מזה הרבה ולהשתמש בכלים האלה כשתעמדו שוב מאחורי המצלמה 😊

טעות מס' 71: לא יוצרים פורטרטים עצמיים.

אפשר ללמוד המון מצילום פורטרטים. החל מתקשורת עם בני אדם ועד הבנה בשפת גוף והבעות הפנים. שלא נדבר על הכרות עם אנשים שונים, תרבויות שונות וכו'..
אבל ההיכרות הכי טובה שיכולה לעזור לכם, זו ההיכרות שלכם את עצמכם.

מדי פעם, תוציאו את המצלמה ותצלמו גם את עצמכם. אתם יכולים לחשוב על סדרה שמתעדת אתכם במצבים שונים או רק תמונה תדמיתית מדי תקופה. כך או כך – כשאתם תהיו גם אלה שמצלמים וגם אלה שמצטלמים, אתם תלמדו על תקשורת שהיא בינכם לבין עצמכם, בינכם לבין המצלמה ובינכם לבין העולם.

טעות מס' 72: מסירים את תשומת הלב מהנושא העיקרי.

אחד מהדברים הראשונים שמלמדים בקורס צילום, הוא מציאת הנושא. הרי ללא נושא ממשי (סיפור ואמירה גם יכולים להוות כנושא), לא נדע מה אנחנו רוצים לצלם ואיך.
כשיש לנו נושא ברור, הכל יעבוד יותר טוב, אנחנו נדע מה אנחנו רוצים ואנחנו נדע באילו כלים להשתמש.

לפעמים, ובמיוחד בתחילת הדרך, קל לדעתנו להיות מוסחת על ידי 'רעשים' אחרים הקיימים בסביבה, וכך אנחנו מסירים את מלוא תשומת הלב מהנושא – מה שעלול להוביל לאיבוד רגעים חשובים שיכולנו לצלם.
אז נכון שאנחנו רוצים וצריכים להיות קשובים תמיד לסביבה שלנו כי גם שם קורים דברים מעניינים.

כצלם שצילם המון חתונות, אני יכול להמליץ לכם לאמן את עצמכם לצלם עם 2 עיניים פתוחות. זו שבעינית תתמקד במה שקורה שם, והשנייה תשמור על מה שקורה בחוץ. קשה להתרגל, אבל זה אפשרי.
במקביל יש לכם גם אוזניים שאתם יכולים להשתמש בהם כדי להאזין לסביבה ולהיות ערניים לכל מה שקורה, כך שהתמקדות טובה בנושא, לאו דווקא תפריע לכם בסדר היום 😊

טעות מס' 73: פרפקציוניסטים מדי.

פרפקציוניזם זו עוד אחת מהמחלות שהצילום יודע להביא אתו.. אנחנו תמיד רוצים את המושלם, ואנחנו לא מוכנים להתפשר.
וזה בסדר גמור ותכונה טובה, אבל לא בהגזמה ולא תמיד.
פרפקציוניזם במידה מסוימת יתרום לכם לקבל תמונות טובות יותר ומדויקות יותר בזמן הצילום עם דגש ותשומת לב לפרטים הקטנים, אבל אם תגזימו אתו, אתם תמצאו את עצמכם עומדים שעות מול סיטואציות ומול תוכנת העריכה בניסיונות להגיע לשלמות, ורוב הזמן אף להתאכזב מזה, כי אם אתם פרפקציוניסטים בהגזמה – אז שום דבר לא יהיה מושלם בשבילכם.

מעבר לכך, בז'אנרים העוסקים בתיעוד (צילום אירועים, צילומי רחוב, צילומי עיתונות וכדו'), דווקא חוסר הפרפקציוניזם הוא הכלי הכי טוב שיש. שם התמונות לא צריכות להיות מושלמות, אלא להעביר אותנטיות והקפאה של רגע מבלי להתפלסף יותר מדי.

טעות מס' 74: נמנעים מצילום בשחור / לבן.

עד לפני כמה עשרות שנים, הצילום בשחור/לבן היה האמצעי היחידי, והצילום הצבעוני רק לבש צורה של חלום שלא ניתן להגשים.
משנולד הצילום הצבעוני, הצילום בשחור/לבן קיבל משמעות חדשה וערך מסוג אחר.
ממגבלה הוא הפך להיות כלי. וכך גם הצילום הצבעוני.

כחלק מהבחירות שלנו, אנחנו יכולים לבחור האם אנחנו רוצים להציג/לצלם את התמונה כשחור לבן או כצבעונית ובכך להכניס ערך ואווירה אחרים לצילום שלנו.

הנה פוסט שלם (!) שילמד אתכם על האמנות בצילום שחור לבן: מתי? כמה? למה? ואיך?.

טעות מס' 75: מצלמים בצבע כשאין חשיבות לצבע.

צילום שחור/לבן זה כיף, זה משהו אחר. ומי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהב אותו ומרבה להשתמש בו, אבל לא תמיד.

באופן טבעי, אולי אני נמשך יותר לתמונות שחור/לבן מאוד קונטרסטיות, כך שמראש אני מחפש את זה כשאני מצלם, ולכן זה יתאים גם לתמונות; אבל כשאבחר לצלם/לעבד את התמונה כצבעונית, תהיה לכך סיבה.
אם אנחנו נתייחס גם לצבעים בתמונות, נוכל ליצור משמעות גם באמצעותם.

כשאתם יוצרים יצירה אמנותית – צילום בצבע דורש סיבה, בדיוק כמו שצילום בשחור/לבן דורש סיבה.
אם עדיין לא עשיתם את זה, אז בפעם הבאה שאתם מצלמים סצנה מסוימת, תחשבו האם מתאים לה יותר צבע או שחור/לבן. כשהצבע יתחיל להפוך לבחירה ולא לברירת מחדל, התמונות הצבעוניות והתמונות שחור/לבן שלכם יתחילו לקבל משמעות חדשה.

סיכום

אני אוהב את סדרת הפוסטים הזו, מכיוון שכל נושא שאני מדבר עליו מוליד עוד ועוד נושאים שכיף לדבר עליהם, להתייחס אליהם, להיזכר בהם ולחדד עוד כמה עפרונות בדרך.
תזכרו תמיד שטעויות זה בסדר; אם אתם מכירים בהם ולומדים מהם. לפעמים טעות אחת יכולה להפוך להיות הכלי הכי חשוב שלכם…

אני מקווה שאהבתם את הפוסט ושהוא עשה לכם סדר בעוד מספר דברים חשובים.

אתם מוזמנים לשתף את הפוסט, להגיב למטה, לשאול שאלות, להביע דעה.
כמו כן, אתם מוזמנים להצטרף לניוזלטר שלנו ולהיות הראשונים לקבל כל פוסט חדש שעולה לאוויר.

אז נתראה בפוסט הבא 😊