דלג לתוכן
הקורסים שלנו

ארכיון 2017

כך תהפכו את מגבלות ראיית המצלמה ליתרונות שיעשו לכם חיי צילום טובים יותר

מאת studioRL טיפים לצילום,טכניקות צילום

הצלמת דורות'יאה לאנג אמרה פעם ש"מצלמה היא כלי שמלמד אנשים איך לראות ללא מצלמה".

כשחושבים על זה קצת לעומק, המצלמה באמת מלמדת אותנו המון על ראיה והתבוננות, על היופי שבפרטים הקטנים, על אותם רגעים מכריעים שלא היינו שמים לב אליהם אלמלא המצלמה הייתה בידינו. כצלמים, אני חושב שניתנה לנו מתנה גדולה.

להתבוננות על העולם מבעד לעדשת המצלמה יש הבדל מהותי מהתבוננות על העולם שלא דרך עדשת המצלמה. גם בעזרת המצלמה הבסיסית ביותר ניתן ליצור תמונות שאיננו יכולים לראות באופן טבעי דרך העיניים שלנו.
הסיבה לכך נובעת בגלל העובדה שלמצלמה ישנן מגבלות מסוימות על פני העין האנושית, ומכיוון שהמצלמה היא כלי מכאני בעל שליטה על כל חלק וחלק במערכת הראיה שלו.

מגבלות המצלמה יחד עם מכאניקה משובחת, הפכו במרוצת השנים להיות חלק מהכלים שאיתם אנחנו משתמשים על מנת להציג את העולם דרך נקודת המבט שלנו. היכרות מעמיקה עם המצלמה ועם מגבלותיה תעזור לכם להבין למה המצלמה רואה אחרת מהעין שלכם, מה שיביא אתכם להיות צלמים יצירתיים וטובים יותר.

הנה הדרכים השונות של המצלמה לראות את העולם באופן שונה מהעין האנושית.

שדה ראיה מוגבל

כשאנחנו מביטים על העולם בעיניים שלנו, אנחנו רואים תמונה רחבה מאוד ללא מגבלות בשדה הראיה. כשאנחנו מביטים על העולם מבעד לעינית המצלמה, אנחנו תלויים במסגרת הצילום שלנו, כך שאנחנו מחויבים לחשוב מה אנחנו מעוניינים שייכנס לתמונה ומה לא, וזאת על מנת להפיק את המרב מהפריים.

אפשר להסתכל על כך כמגבלה, אך אפשר גם להסתכל על כך כהזדמנות ליצור אמירות שלא היינו יכולים ליצור אלמלא הייתה לנו המגבלה הזו שבלעדיה אולי לא היינו בוחרים בקפידה את הנושא ואת המיקום שלו בפריים, או שלא היינו בררנים מספיק לגבי מה שנכנס לפריים ומה שיוצא ממנו.

אם כך, מגבלת שדה הראיה של המצלמה היא לא באמת מגבלה. דווקא היא זו שעוזרת לנו לראות באופן נקודתי יותר מבלי להיות מושפעים מעניינים אחרים בסביבה.

צילום: תומר אלמקייס.

פוקוס

בעיניים שלנו אנחנו אפילו לא חושבים על פוקוס. ברגע שאנחנו מסתכלים לאזור מסוים, העין מתמקדת עליו במהירות יוצאת דופן ומבלי שנשים לב לכך. הפוקוס תמיד יהיה ממורכז ותמיד יהיה על האובייקט שעליו אנחנו מסתכלים.

בצילום, זה שונה. אנחנו יכולים לקבוע היכן יהיה הפוקוס ובכך לכוון את הצופה לחלק המשמעותי ביותר של התמונה. לכן עניין הפוקוס הוא אחד מהנושאים הראשונים שמלמדים בצילום.

תבינו איך פוקוס עובד, תכירו את מערכת הפוקוס האוטומטית של המצלמה שלכם ואת טכניקות הפוקוס השונות, ותצרו לעצמכם מצב שבו אתם נמצאים בשליטה מלאה גם בעניין הזה.

צילום: תומר אלמקייס.

עומק שדה

אחת השליטות היותר כיפיות שקיימות במצלמה זו השליטה בהחלטה שלנו על כמה התמונה שלנו ממוקדת – מה שהעיניים שלנו לא יודעות ולא יכולות לעשות.
באמצעות המצלמה אנחנו נוכל לשלוט על האזורים שאותם אנחנו רוצים באזור החדות שלנו, ובכך להוציא מכלל עניין את האזורים האחרים שאינם מעניינים. השליטה על איזור ההתמקדות היא אחת מאותם היבטים נפלאים ויצירתיים שהצילום מספק לנו.

אזור החדות הזה שעליו אני מדבר נקרא "עומק שדה". בתמונה שבה עומק השדה גדול, אנחנו נקבל מצב שבו אזור גדול מהתמונה נמצא בפוקוס. לעומת זאת, בתמונה שבה עומק השדה קטן, אנחנו נקבל מצב שבו אזור קטן מהתמונה נמצא בפוקוס.
השליטה על עומק השדה שלנו תלויה בשילוב של מספר גורמים המשפיעים עליו להיות גדול או קטן. גורמים אלו הם אורך המוקד של העדשה, מפתח הצמצם, מרחק בין המצלמה לנושא, מרחק בין הנושא לרקע, וכן גודל החיישן שמשפיע גם הוא בצורה עקיפה.

אם נאזן בצורה טובה את חמשת הגורמים המשפיעים על עומק השדה, אז אנחנו נוכל לקבל תוצאות שלעולם לא נראה באופן טבעי.

צילום: תומר אלמקייס.

אורך מוקד

אם אתם רוצים קומפוזיציה מסוימת ולא מצליחים להשיג אותה, אז אתם יכולים לשקול לשנות את אורך המוקד של העדשה. זה משהו שהעיניים שלנו לא יכולות לעשות. כדי לראות משהו מקרוב מאוד ובפירוט מלא, אנחנו נצטרך להתקרב פיזית, וכדי לקבל תמונה רחבה יותר אנחנו נצטרך להתרחק.

שינוי של אורך המוקד מאפשר למצלמה להישאר באותו מקום ובכל זאת לראות גם זווית רחבה וגם זווית צרה, וזאת בהתאם לרצונות הצלם.

באמצעות בחירה נכונה של אורך המוקד, אנחנו נוכל להעצים את התחושות ואת הסיפור שבתמונה, להוסיף מימד של עומק חזותי, או להשטיח את התמונה במידה ואנו רוצים בכך.
הבנת העדשה ואורכי המוקד השונים תעזור לכם להבין את שדה הראיה של העדשה ואת ההשפעות השונות על התמונות.

צולם באורך מוקד 85 מ"מ. צילום: תומר אלמקייס.

צולם באורך מוקד 20 מ"מ. צילום: תומר אלמקייס.

מריחה והקפאה של תנועה

אחת מהיכולות המדהימות של המצלמה זו היכולת שלה להקפיא ולמרוח תנועה. בתמונה אחת אנחנו יכולים לתפוס רגע של אלפית שנייה, ובתמונה אחרת אנחנו יכולים לתפוס רגע שנמשך מספר שניות או אפילו דקות.

באמצעות התריס של המצלמה אנחנו יכולים לשלוט במשך הזמן שבו החיישן נחשף לאור, ובכך להחליט האם נושאים בתנועה יצאו קפואים או מרוחים. כמו כן, בדיוק כמו שניתנת לנו האפשרות להחליט אם הם ייצאו קפואים או מרוחים, אנחנו יכולים גם להחליט עד כמה הם ייצאו מרוחים, וזאת על ידי שליטה במהירות התריס. ככל שהתריס יהיה פתוח לזמן רב יותר, כך האובייקט הנע ייצא מרוח יותר.

חישבו על כך בפעם הבאה שאתם מצלמים נושא בתנועה ונסו פעם אחת לא להקפיא אותו אלא למרוח אותו. נסו לצלם במהירויות תריס שונות על מנת להבין את מינון המריחה הנדרש לכם.

צילום: תומר אלמקייס.

באותה מידה, באמצעות מהירות תריס אנחנו יכולים להקפיא תנועה מהירה מאוד. מצלמות משוכללות מאפשרות לנו לצלם במהירויות תריס של 1/8000 ולהקפיא עצמים הנעים במהירות גבוהה.

צילום: תומר אלמקייס.

טווח דינמי

טווח דינמי זה היחס שבין עוצמת האור החלשה ביותר לבין עוצמת האור החזקה ביותר שנקלטים על גבי החיישן. במילים אחרות, מדובר במנעד הטונים שהמצלמה מסוגלת לקלוט מלבן ועד שחור.
מגבלה זו עשויה להציק לנו בעיקר כאשר מדובר בסצנה קונטראסטית, שבה לא נוכל להשיג את כל מנעד הטונים על מנת לקבל פרטים הן באזורים הבהירים והן באזורים הכהים.

מה שחשוב לדעת זה שככל שהזמן עובר, כך גם הטכנולוגיה מתקדמת וכך גם הטווח הדינמי של המצלמות. השמועה אומרת שביום מן הימים ייצרו מצלמות עם טווח דינמי זהה לזה שקיים בעין שלנו ואפילו טוב יותר ממנו (רחמנא לצלן). טוב, נו, ימים יגידו..

כרגע אני לא שמעתי על שום מצלמה שמסוגלת לקלוט טווח דינמי גדול כל כך כמו בעין שלנו. ראו הוכחה לכך כשאתם תצלמו ביום שמשי בסצנה קונטראסטית, שם אתם תצטרכו להחליט לבצע את קריאת האור או מהחלק המואר או מהחלק המוצל. המצלמה פשוט לא מסוגלת לקלוט מנעד רחב של טונים כמו שהעיניים שלנו מסוגלים לקלוט.

לצורך השוואה – יכולת ההבחנה של המצלמה הממוצעת היא 5-7 סטופים בין הלבן לשחור. במצלמות משוכללות יותר אתם תמצאו טווח דינאמי של 8-11 סטופים בין הלבן לשחור .
לעומת זאת, אם אנחנו עורכים השוואה בין המצלמה לעין האנושית, יכולת ההבחנה של העין האנושית היא 24 סטופים בין הלבן לשחור בסצנות קונטראסטיות, והרבה יותר מכך בסצנות שאינן קונטראסטיות.

רוצים להבין את זה טוב יותר? נסו לצלם פורטרט על רקע של שקיעה. פעם אחת תמדדו אור מהשמיים, ובפעם השנייה תמדדו אור מהנושא שלכם. אתם תגלו שהמצלמה לא יכולה לקלוט בתמונה אחת גם את הפרטים בשמיים וגם את הפרטים של הנושא שלכם ללא עזרים מלאכותיים.

צילום: תומר אלמקייס.

אתם יכולים לעשות את אותו הדבר בצילום מבעד לחלון בבית שלכם באור יום. פעם אחת תמדדו אור מהחדר עצמו ובפעם השנייה מהאזור שבחוץ. גם כאן אתם תגלו שהמצלמה לא תהיה מסוגלת לראות את הפרטים של הפנים ושל החוץ ביחד.

ככה אתם תוכלו לעשות השוואה בין המידע שהעין שלכם מסוגלת לקלוט לבין המידע שהמצלמה שלכם מסוגלת לקלוט. חשוב מאוד להבין את עניין הטווח הדינמי בצילום על מנת לדעת "לקרוא" סיטואציות של תאורה ולהפיק מהן את המיטב.

צילום: תומר אלמקייס.

הרבה מסתכלים על מגבלת הטווח הדינמי כחיסרון אבל אני מאוד בעד להסתכל עליה דווקא כיתרון עבור הצילום, שכן אם יגיעו למצב שבו המצלמות קולטות טווח דינמי כמו של העין, אז מה יהיה כל כך מיוחד בצילום?

הרגע המכריע

בכל שנייה נתונה, העיניים שלנו מסוגלות לקלוט המון רגעים שחולפים לנגדן מבלי היכולת לעצור רגעים מסוימים ולהתמקד בהם. בצילום, אנחנו יכולים לבחור רגע אחד בודד ולהקפיא אותו לעד. אני חושב שזו הסיבה היחידה שבגללה אני צלם היום. האפשרות לשמור זיכרון, לתעד ולהנציח קסמה לי תמיד.

בפועל, אין זה משנה אם אתם מצלמים נוף, פורטרט או אירוע – לנקודת הזמן שבה החלטתם לצלם, תמיד תהיה משמעות עבור התמונה שצילמתם.
הצלם הנרי קרטייה ברסון אמר פעם ש"שאין בעולם דבר שאין לו רגע מכריע". בצילום נוף זה יכול להיות בדיוק הרגע שהשמש נכנסה לענן או יצאה ממנו, או בדיוק הרגע שעבר נשר גדול והוסיף לכם לתמונה את מה שהיה חסר בה. בצילום פורטרט זה יכול להיות אותו הרגע שהמצולם שלכם נזכר במשהו מרגש שהשפיע על הבעות פניו. בצילום רחוב זו יכולה להיות סיטואציה ספציפית או שילוב של מספר סיטואציות אל תוך תמונה אחת. כך או כך, את הרגע המכריע ניתן למצוא בכל נושא שאנחנו מצלמים.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

לימדו כיצד לשים לב לרגע המכריע, לראות אותו מבעוד מועד, להתכונן אליו וללחוץ על המחשף בדיוק בזמן הנכון.

סיכום

היופי הכי גדול בצילום זה שהוא מאוד דומה למערכת הראיה שלנו, אך יחד עם זאת הוא שונה. באמצעות המצלמה אנחנו יכולים לראות דברים שאנחנו בחיים לא נראה בעיניים שלנו או שלא נשים לב אליהם.

כשעורכים השוואה בין הצילום למערכת הראיה האנושית, אנחנו מגלים שלמצלמה ישנן המון מגבלות שאם נבין אותן נכון ונדע להשתמש בהן לטובתנו אז נוכל להפוך אותן ליתרונות.
זכרו כי מגבלות הן לאו דווקא עניין שלילי, והן אלו שהופכים את הצילום למה שהוא. אם המצלמה הייתה מסוגלת לראות כמו העיניים שלנו, אז הצילום היה הרבה פחות מעניין ממה שהוא עכשיו..

חברים, המון תודה שקראתם אותי. אני מקווה שהפוסט הזה היה לכם לעזר רב 🙂
אני מזכיר לכם שקיימים בבלוג 59 פוסטים נוספים (כן, כן, זה הפוסט ה- 60 במספר. וואוו!!!) הזמינים לקריאה בכל יום ובכל שעה.

אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה לאלו שימצאו בו עניין דומה לשלכם.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

כך תימנעו מ-12 הטעויות שעלולות להרוס את התמונות שלכם

מאת studioRL טיפים לצילום

אם נודה בזה, כולנו עושים טעויות. זה בסדר וזה לגיטימי לגמרי, הרי טעויות הן חלק מהחיים עצמם, רק שרובנו המוחלט לא אוהב בדרך כלל להודות בהן.

אני מניח שאם אתם קוראים את הפוסט הזה, אז אתם צלמים. או לפחות רוצים להיות כאלה. לחלקכם הצילום אולי משמש רק כתחביב, ולחלקכם אולי הוא משמש כמקצוע שמכניס פרנסה. בפועל, לא משנה מהו הצילום עבורכם או באיזו רמה אתם, לכולנו יש דבר אחד במשותף: טעויות בצילום.

אלו שרק דורכים את צעדיהם הראשונים בתחום, עלולים להרים גבה או שניים בשמעם כי צלמים מנוסים גם כן עושים טעויות. מה שחשוב לציין זה שגם הצלם המנוסה ביותר עלול לטעות לפעמים. הרי זה שהוא מקצוען והמון שנים בתחום, זה לא אומר שאסור לו לטעות.
מה שכן, ההבדל בין הצלם המנוסה יותר לצלם המתחיל, זה שהצלם המנוסה יותר יבין את הטעויות שלו, יסיק מהן מסקנות וילמד מהן. הצלם המתחיל לא תמיד יבין את הטעויות שלו וכך הוא גם לא ילמד מהן.

מה שהכי חשוב להבין בכל העניין הזה, זה שיש טעויות ויש טעויות..
הסוג הראשון של הטעויות, אלו אותן טעויות שנעשות מחוסר ידע. זאת אומרת שאם משהו לא יוצא כמו שרציתם, אז אין לכם מושג למה זה ככה ואיך לשנות את המצב. אם אתם במצב הזה, אז כנראה שאתם ממש בשלבי הצילום ההתחלתיים שלכם.

הסוג השני של הטעויות, הן טעויות שאנחנו מודעים אליהן אך לפעמים לא מייחסים להן חשיבות מפאת חוסר תכנון נכון או סתם עצלנות יתר. אלו הן הטעויות שעליהן אנחנו נדבר היום.

את מירב הטעויות אספתי משאלות של סטודנטים ומשאלות שנשאלו בבלוג. כולי תקווה שהצגת הטעויות יחד עם הפתרון תעזורנה לכם לשפר את הצילום שלכם באופן משמעותי.

אז בואו ניגש לעניין 🙂

טעות מס' 1: לא מתקרבים מספיק.

אני חושב שזו הטעות הגדולה ביותר בקרב צלמים מתחילים ואף מתקדמים. הם פשוט לא מתקרבים לנושאים שלהם, ולרוב זה נובע מהסיבה שהם לא מבינים מספיק את משמעותה של הפרספקטיבה.

חוסר הידע בנושא הפרספקטיבה עלול להתחזק כאשר אנחנו מצלמים בעדשות זום מבלי לדעת מה תהיה ההשפעה של אורכי המוקד השונים יחד עם המרחק שלנו מנושאי הצילום.
נכון שהדבר הכי קל בעולם זה לסובב טבעת זום על מנת להתקרב לנושא שלכם, אבל לפעמים דווקא הליכה של מספר צעדים קדימה או אחורה תעשה לכם עבודה טובה הרבה יותר. בפועל, הקרבה הפיזית לנושאים שלנו היא זו שתגרום לפרספקטיבה עמוקה יותר ולתחושת סיפור הרבה יותר גדולה.

הצלם רוברט קאפה אמר פעם: "אם התמונות שלך לא טובות מספיק, אז אתה לא קרוב מספיק".
ובמילים אחרות – אל תחששו להתקרב פיזית לנושאים שלכם.

צילום: תומר אלמקייס

טעות מס' 2: תמונה מטושטשת עקב צמצם פתוח או מהירות תריס איטית.

צלמים רבים מצלמים במצב עדיפות צמצם או עדיפות תריס על מנת להקל לעצמם את העבודה במדידת האור התמידית כאשר התאורה משתנה ומפריעה את מנוחתם.

זה בסדר. אין שום בעיה בעבודה במצב חצי אוטומטי, רק ששם נדרשת הרבה יותר התעסקות מאשר במצב הידני (M). מעבר לעובדה שאנחנו נאלצים להשתמש גם בכפתור פיצוי חשיפה,  כשאנחנו מצלמים במצב עדיפות צמצם או תריס, אנחנו עדיין צריכים לשים לב לערך השני שהמצלמה בחרה, מכיוון שבהיעדר תאורה מספקת, המצלמה עלולה לבחור בערכים שאינם מתאימים לנו, וזאת על מנת ליצור חשיפה מאוזנת.

לדוגמא: בצילום במצב עדיפות תריס, המצלמה עלולה לבחור צמצם פתוח מדי עבורנו – מה שיגרום לעומק שדה רדוד ולתחושה של חוסר חדות בתמונה.
באותה מידה, בצילום במצב עדיפות צמצם, המצלמה עלולה לבחור במהירות תריס שאינה מתאימה לנו. בהיעדר תאורה ו/או בשימוש בצמצם סגור, המצלמה עלולה לבחור מהירות תריס איטית יותר שתגרום למריחת תנועה שאינה מכוונת.

הפתרון האידיאלי הוא להתחיל לצלם במצב ידני (M) ולהיות תמיד בשליטה על כל מה שקורה. אם בכל זאת חשקה נפשכם בצילום חצי אוטומטי, אז תזכרו להיות תמיד עם האצבע על הדופק ולשים לב לפרמטר השני על מנת לא לגרום לטעויות מיותרות.

לפעמים מה שיהיה חסר לכם כדי לקבל תמונה טובה זה רק פתיחה או סגירה של סטופ אחד.

צילום: תומר אלמקייס

טעות מס' 3: מצלמים תמיד מגובה העיניים.

רוב הזמן אנחנו צופים על העולם מגובה אחיד – גובה העיניים שלנו, ולכן כשאנחנו צופים בתמונה שצולמה מאותו הגובה, זה ירגיש לנו רגיל ומאוד מוכר. כאשר אנחנו נשנה את זווית הצילום שלנו ונסתכל על העולם מנקודות מבט אחרות, התמונות יהפכו באופן מיידי למעניינות ומסקרנות יותר.

דמיינו לעצמכם איך כל ייצור אחר מביט על העולם. נסו ליצור תמונות שבהן ישנן נקודות מבט של ציפור, של נמלה, או אפילו של ילד קטן. זווית הצילום היא אחת מהכלים של השפה הצילומית, ובעזרתה אנחנו יכולים להעצים את הסיפור של התמונה.

חפשו תמיד זוויות ייחודיות ושונות שמציגות את העולם באופן שונה מהעיניים שלנו, השתמשו בעדשות רחבות והתקרבו אל הנושאים שלכם על מנת להוסיף מימד של עומק ויזואלי לתמונות שלכם.

זכרו! כל מה ששונה ממה שהעין שלנו רגילה לראות, יעניין את הצופה ויסקרן אותו.

צילום: תומר אלמקייס

צילום: תומר אלמקייס

צילום: תומר אלמקייס

טעות מס' 4: לא מכירים מספיק את המצלמה ואת ההגדרות.

אחד הדברים שאני עושה כשאני קונה מצלמה חדשה זה ללמוד אותה. אני מתעסק איתה יחד עם חוברת ההדרכה, לומד את כל הדברים המעניינים שראוי שאני אכיר ומגדיר את הלחצנים בהתאם לצרכיי.

כל צלם מחויב לדעת ולהכיר את המצלמה שלו על בוריה על מנת שיוכל לשנות את ההגדרות השונות באופן מהיר ויעיל ומבלי להיתקע ברגע האמת. ביום צילום נתון אנחנו צפויים לשנות המון הגדרות במצלמה, מפוקוס ועד פלאש דרך HDR וחשיפות כפולות. אם אנחנו טועים במשהו, או שוכחים את אחת ההגדרות בפעולה, אז אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מצלמים לא מעט תמונות שנזרוק לפח, או לחלופין – אנחנו נמצא את עצמנו נאבקים מול הר של אש.
לפעמים אפילו סתם נלחץ לנו כפתור בטעות וכתגובה לכך אנחנו נלחצים כי אנחנו לא מבינים מה קורה.

היכרות עמוקה עם המצלמה שלכם וההגדרות השונות בה, תעזור לכם לפתור תקלות בשטח במהירות ומבלי להילחץ. כמו כן, היכרות עמוקה עם המצלמה שלכם תביא לכם את היכולת לשנות הגדרות במהירות ולהיות מוכנים תמיד לתמונה הבאה..
מה שמביא אותי לכתוב את הסעיף הבא..

טעות מס' 5: מפספסים כי לא מוכנים.

אם יש לכם מצלמה ועדשות יקרות, זה מעולה. אבל אני רואה צלמים שמשקיעים אנרגיה גדולה יותר על הטיפול בציוד מאשר על הצילום. הם שומרים את המצלמות שלהם בתיק, ארוזות היטב ושמורות מכל פגע רע. ישנם אפילו מצבים שבהן המצלמה על הצוואר אבל מכסה העדשה סגור. במצבים כאלו שבהם אתם צריכים להשתמש במצלמה, אתם תאלצו לבצע מספר פעולות שיאריכו לכם את הזמן וימנעו מכם לצלם רגעים מכריעים.

אז מה שווה הציוד היקר אם אנחנו שומרים עליו יותר ממה שאנחנו משתמשים בו?

אז אין ספק שצריך לשמור ולהגן על הציוד שלנו, אבל אם אנחנו נמצאים ביום צילום אז אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים ושלא יהיה מצב שאנחנו מתעכבים מספר דקות רק כי אנחנו מתעכבים בהחלפת עדשה או כי המצלמה הייתה כבויה ולא מכוונת.

תדאגו לכך שהמצלמה תמיד תהיה מכוונת ושכל הציוד יהיה במצב הנגיש ביותר עבורכם. כשאתם מקפלים את הציוד על מנת לחזור הביתה, תארזו אותו היטב כמו שאתם יודעים ורוצים, אבל אל תפספסו תמונה של הילדה שלכם או של איזשהו רגע משפחתי מרגש רק כי לא הייתם מכוונים או כי המצלמה לא הייתה בהישג ידכם.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

טעות מס' 6: מצלמים בתאורה חלשה ללא חצובה.

שמעתי על צלמים שאוהבים חצובות ושמעתי על כאלו שסולדים מהן. כמובן שהכל תלוי בנושאי הצילום שלכם, אך לדעתי כל צלם חייב שתהיה לו חצובה.

השימוש בחצובה הוא חיוני להמון מצבים, ובמיוחד למצבים של צילום בתאורה חלשה כאשר אנחנו רוצים לצלם בצמצמים סגורים על מנת לקבל עומק שדה גדול. השימוש בחצובה שימושי גם כאשר אנחנו נרצה ליצור מריחות של אובייקטים בתנועה אך להשאיר את שאר הפריים חד ויציב.

אם כך, אז למה הרבה אנשים לא אוהבים חצובות? הסיבות הנודעות הן: "זה מאט אותי", "זה מסרבל אותי" ו"זה כבד".
אוקי, אולי זה נכון, אבל.. איטיות זה לא דבר רע. היא תגרום לכם להתבונן טוב יותר, להיות מדויקים יותר, ובכך גם להיות צלמים טובים יותר. כל השאר יכולים להיות רק תירוצים, מכיוון שניתן למצוא חצובות יציבות וקלות מאוד שמתקפלות לגודל שנכנס לתיק או נקשרות אליו מבחוץ.

ישנן תמונות שפשוט לא ניתן יהיה לצלם ללא עזרת חצובה, אז למה לוותר עליהן?

צילום: תומר אלמקייס.

טעות מס' 7: לא מייחסים חשיבות רבה לאור.

לכל צלם מתחיל ישנה הנטייה לצאת לצילום בשעות הצהריים המוקדמות, מכיוון שבשעות אלו ישנה כמות גדולה של אור. גם אני זוכר היטב שבתחילת דרכי הייתי יוצא לצלם דווקא בשעות הלא נוחות של היום מכיוון שחשבתי שאם יש הרבה אור אז זה טוב. פחות ייחסתי חשיבות לכיוון האור ולאופי שלו.

עם הזמן למדתי להכיר אותו, להתמודד איתו ולפעמים גם ליצור אותו.
הדבר החשוב שכל צלם חייב לעשות זה להתחיל לחשוב על האור כעל הגורם העיקרי להעברת תחושות ומצבי רוח בתמונות. כמו כן חשוב לשים דגש על אופי האור ובאיזה אופן הוא מחמיא לנושא.

שמש של שעות הצהריים המוקדמות הנמצאת גבוה מעל הראש שלנו, תיצור לנו צללים קשים מתחת לעיניים ולאף. קשה מאוד להתגבר על הצללים האלו ללא אמצעי עזר כגון פלאש, רפלקטור או ענן שירכך ויפזר את האור באופן טבעי. אם אתם צריכים לצאת לסשן צילום בתאורה טבעית, אז תנסו דווקא את שעות הבוקר שלאחר הזריחה או את שעות אחר הצהריים שסמוכות לשקיעה. אלו הם שעות הזהב שבהן התאורה מושלמת לצילום. אתם תופתעו לגלות שהעלה שצילמתם בצהריים פתאום נראה טוב יותר עם תאורה אחורית זהובה. גם בצילום פורטרט אתם עשויים לגלות שתאורה אחורית או צידית תחמיא מאוד למצולם שלכם ותקדש אותו.

אם אתם במצבים שבהם אין לכם שליטה במועד הצילום, אז אתם תאלצו להתמודד עם המצב. אם לא זכיתם ביום מעונן שירכך ויפזר את האור, אתם תצטרכו לנקוט באמצעים של שינוי הזווית שלכם על מנת למצוא את זוויות האור המחמיאות ביותר לסיטואציה, ולפעמים גם להזיז את המצולם שלכם לאזור מוצל (אם זה מתאפשר).

כבר נאמר אינספור פעמים שבצילום – האור הוא הכל! למעשה, ההגדרה הרשמית של צילום היא "רישום באור". לימדו על האור כמה שאתם יכולים, תשתמשו בו לטובתכם ותשפרו את התמונות שלכם באופן משמעותי.

צילום: תומר אלמקייס

צילום: תומר אלמקייס

צילום: תומר אלמקייס

צילום: תומר אלמקייס

טעות מס' 8 – משתמשים בפלאש המובנה של המצלמה.

בטח יצא לכם לשמוע את המושגים "תאורה שטוחה" או "תמונה שטוחה". אולי מעולם לא העזתם לשאול גם מה אלו אומרים, וכך נתקעתם עם מושגים מעצבנים ולא ברורים..

תמונה שטוחה היא תמונה נטולת תחושת עומק ויזואלי.
המשפיע הגדול ביותר על תחושת העומק שבתמונה הוא (ניחשתם נכון) האור.

תאורה המגיעה מאותו כיוון של המצלמה תגרום לתמונה שטוחה ונטולת עומק ויזואלי, ואילו תאורה המגיעה מהצד תיצור עומק ויזואלי עשיר. זה נגרם מכיוון שכאשר התאורה מגיעה מהצד היא יוצרת צללים שנותנים לנו מידע על יחסי גודל ומרחק בין האובייקטים השונים בתמונה.

כשאנחנו מצלמים עם הפלאש המובנה של המצלמה, אנחנו בעצם יוצרים אור המגיע מאותו כיוון של העדשה ובכך הוא מעלים לנו צללים ועומק. כבר כתבתי בעבר על 7 טעויות נפוצות שלעולם אל תעשו עם פלאש והזכרתי גם שם את העניין הזה. תכניסו לעצמכם לראש לא לעבוד עם הפלאש המובנה של המצלמה בכלל.

לימדו כיצד לתפעל פלאש חיצוני על המצלמה וגם כן מחוצה לה, לימדו על כיווני תאורה, ריכוך תאורה והקפצת תאורה, ותוכלו להגיע לתוצאות מושלמות מבלי לעבוד יותר מדי קשה.

פלאש מאיר את הקיר מאחורי המצולמים – צילום: תומר אלמקייס.

פלאש מאיר מהצד על מנת ליצור את הצללים. צילום: תומר אלמקייס.

פלאש מאיר משמאל ומלמעלה. צילום: תומר אלמקייס.

טעות מס' 9: לא מייחסים חשיבות לקומפוזיציה.

קומפוזיציה היא זו שעוזרת לנו לספר את הסיפור טוב יותר, היא מבליטה את התמונות שלנו, מפיחה בהן חיים ואפילו מגדירה את סגנון הצילום שלנו. כאשר מדברים על קומפוזיציה, מדברים על היחס שבין אובייקטים לבין מסגרת התמונה, והיחס שבין אובייקט אחד לאחר. לפעמים היחס יכול להיות צורני או צבעוני, ולפעמים הוא יכול להגיע בצורת 2 סיטואציות שונות שנכנסות לתוך תמונה אחת ומתחברות יחד לסיפור אחד.

ליצור תמונות עם קומפוזיציה טובה זה יכול להיות תהליך קשה, אבל כל אחד יכול להגיע לשם בעזרת קצת תרגול והרבה סבלנות.

הכירו את חוקי הקומפוזיציה השונים, לימדו מתי להשתמש בהן ומתי לשבור אותן. תתנו דגש על סימטריה, מרקם, צורות, קווים מוליכים, צבעים ועומק.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

טעות מס' 10: לא מנסים דברים חדשים.

האם קרה לכם פעם שהסתכלתם על תמונה שלכם והיא הייתה נראית לכם דומה מאוד לשאר התמונות שצילמתם? אולי חשבתם שאתם סוג פריקים שלא מממשים את היצירתיות שלהם כצלמים?  אם לא, אז זכיתם.. אבל לא מעט פעמים באו אליי צלמים מתוסכלים שרוצים לפרוש מהאמנות המדהימה הזו כי הם מרגישים שהם לא מצליחים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם.

אז איך זה קורה שפתאום אתם רואים את התמונות שלכם כזהות ומשעממות? קודם כל, זה נורמאלי לחלוטין וזה קורה לכל אחד, במיוחד לאלו שמצלמים הרבה שנים וניגשים לכל צילום באותו אופן.

הפתרון לכך הוא תמיד לנסות טכניקות חדשות, להביט באור בצורה שונה, לחפש זוויות שונות וייחודיות, להתקרב, להתרחק, ללכת עם חוקי הצילום ואף לשבור אותם. בקיצור, לעשות כל דבר שאתם יכולים על מנת לעורר את היצירתיות שלכם מחדש.

נסו זוויות שונות. צילום: תומר אלמקייס.

נסו טכניקות צילום חדשות. צילום: תומר אלמקייס.

נסו להסתכל על העולם באופן שונה. צילום: תומר אלמקייס.

טעות מס' 11: לא מצלמים מספיק תמונות.

ולא, אני לא מדבר על צילום רציף ללא סיבה מוצדקת. אני מדבר על כך שלפעמים לא משקיעים זמן רב יותר בחיפוש אחר התמונה הטובה ביותר.

נניח שהגעתם למקום שממש רציתם לצלם אותו, צילמתם מזוויות מסוימות וחזרתם הביתה עם סשן קטן מאוד של תמונות. אם הכנתם סטורי-בורד מבעוד מועד אז זה בסדר כי כנראה שהייתם ממוקדים בתמונות שאתם רוצים, אבל אם באתם לפתוח את הראש אז לעולם אל תסתפקו בתמונה בודדת לכל סיטואציה.

צלמו ממספר זוויות, ואם אפשר גם בתאורות שונות. כשתגיעו הביתה, אתם עשויים להיות מופתעים לטובה מתמונות שלא תכננתם לצלם בכלל.

לפעמים אתם תרצו לצלם מספר תמונות גם מסיבות אחרות. הנה תמונה שלא הייתי מצליח לצלם אם לא הייתי מתעקש לעשות ניסיונות נוספים. כדי לקבל את התוצאה הזו נדרשתי לצלם בסביבות ה-10 תמונות (לא במצב צילום רציף), וזאת על מנת לתפוס תמונה שבה הזרימה של המים תהיה כמו שאני רואה אותה בדמיון שלי. אז צילמתי בכל פעם שהגיע גל, עד שבא הגל המתאים.

צילום: תומר אלמקייס.

טעות מס' 12: מעבדים את התמונות באופן מוגזם.

עריכה ועיבוד תמונה הם חלק בלתי נפרד מהצילום עצמו, אך יחד עם זאת, מאוד קל לצאת מהפסים ולסיים עם תמונה לא טבעית המאופיינת ביתר רוויה, יתר קונטקאסט, יתר חדות או יתר טשטוש.

מה שצריך לעשות זה קודם כל לערוך את התמונה הטובה ביותר מסשן הצילום, לבצע עיבוד ראשוני של קומפוזיציה, קונטראסט, צבעים וכדו', לעשות הפסקה כמה דקות ולחזור למסך עם עיניים "חדשות". זה יגרום לכם לראות מחדש את התמונה ולזהות פגמים באופן מדויק יותר.

הנה תמונה שלא עברה עיבוד גס מדי, אך עיבוד די מספק כדי לשפר את האווירה הכללית של התמונה.

צילום: תומר אלמקייס.

סוף דבר

רשימה זו היא אולי רשימה קטנה מאוד של טעויות בצילום. בעבר פרסמתי רשימה אחרת של טעויות שצלמים עושים, ואני מאמין שאכתוב גם בעתיד, כי טעויות לא נגמרות לעולם.

זכרו שטעויות הן עניין אנושי לגמרי. טעות לא צריכה להוריד לכם את הביטחון הצילומי שלכם, אלא בדיוק ההיפך. הביטו לשגיאות שלכם בעיניים ותלמדו לנצח אותן כדי שבפעם הבאה אתם תדעו להימנע מהן.

אם יש לכם טעויות שעשיתם ולא מצאתם את הסיבה להן, אתם מוזמנים לכתוב לי בתגובות מתחת לפוסט ואענה לכם בשמחה. אם אהבתם את הפוסט והוא תרם לכם, אז אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה לחברים שלכם.
כמו כן, אם עדיין לא נרשמתם לניוזלטר שלי, אתם מוזמנים לעשות זאת כעת וכך לא לפספס את הפוסטים שהמתפרסמים בבלוג.

אז אני מניח שנתראה כאן שוב בפוסט הבא 🙂

3 בעיות בצילום בתנאי תאורה חלשים והדרכים להתמודד איתן

מאת studioRL חשיפה,טכניקות צילום,מדידת אור

צילום בתאורה חלשה מהווה את אחד האתגרים הקשים ביותר עבור הצלם, ולא פחות עבור המצלמות והחיישנים הדיגיטליים. חיישן המצלמה דורש אור בכדי ליצור תמונה, וככל שיש פחות אור – כך יצירת התמונה הופכת למאתגרת יותר.

המצבים האוטומטיים שבמצלמות מתוכנתים כך שיכניסו מספיק אור לחיישן על מנת ליצור חשיפה מאוזנת. כדי להגיע לתוצאה הזו, המצלמה שלכם תשתמש במהירות תריס איטית כדי לאפשר כניסה של אור לפרק זמן רב יותר. הבחירות שהמצלמה עושה במצבים האוטומטיים שלה עלולות להביא אתכם למצב שבו אתם נאבקים מול תמונות מרוחות ומטושטשות מבלי לדעת מהו הגורם לכך.

היום אני הולך להציג לכם את הבעיות שסביר להניח שנתקלתם בהן, ואת הפתרון להן כמובן.

לצורך הבנת הפוסט לעומקו, עליכם להבין בהבנה בסיסית לפחות את שלושת הפרמטרים המרכיבים את החשיפה (צמצם, תריס, ISO). אם אתם כבר יודעים את זה, אז תמשיכו הלאה.

בעיה מס' 1: תמונות מטושטשות כתוצאה ממריחת תנועה.

צילום: תומר אלמקייס.

הסיבה העיקרית לכך שהתמונות שלכם מטושטשות במצבים בהם התאורה חלשה, זו הסיבה שאתם מצלמים במהירויות תריס איטיות, ולפעמים מבלי לדעת על כך כלל. במקרה שמהירות התריס איטית, אתם עלולים לטשטש את התמונה שלכם גם על ידי מריחה של נושאים בתנועה וגם על ידי מריחה של התמונה כתוצאה מידיים רועדות.

יחד עם זאת, האפשרות העומדת בפנינו לטשטש ולמרוח היא כלל לא שלילית כמו שאולי צלמים בתחילת דרכם רואים אותה. לפעמים אנחנו נרצה להשתמש באפשרות הזו דווקא על מנת להמחיש תנועה, כמו בתפיסת רכב נוסע או אנשים בתנועה.

צילום: תומר אלמקייס.

הבעיה היא שכאשר לא מודעים לכך, אז לא מתכוונים לכך, והתמונות עלולות לצאת מטושטשות מבלי שנדע למה. אז אם אתם רוצים לצלם תמונות חדות בתאורה חשוכה – הנה כמה דרכים לעשות זאת.

  • צלמו במצב ידני.

כמו שאמרתי למעלה, כדי ליצור חשיפה מאוזנת במצב צילום אוטומטי, המצלמה תשלוט על הצמצם, התריס וה-ISO, וכך היא עלולה ליצור לכם מצב של חשיפה ארוכה שתוביל לתמונות מטושטשות בגלל תנועת הנושא או רעידות המצלמה. לכן, על מנת שתוכלו לקבל את התוצאות הטובות ביותר, אתם תצטרכו לקחת את השליטה על המצלמה שלכם ולהתחיל לצלם במצב צילום ידני (M).

כמובן שאתם יכולים לעשות זאת גם במצב עדיפות צמצם או עדיפות תריס, אבל אני תמיד מעדיף לצלם על מצב ידני, וכך אני ממליץ גם לכם לעשות.
כאשר אתם תצלמו במצב צילום ידני, אתם תיקחו את השליטה לידיים שלכם. זאת אומרת שאתם אלו שתחליטו מה יהיה הערך של כל פרמטר ופרמטר, והאם יהיה שווה לכם להעלות את ערך ה-ISO ולפתוח יותר את הצמצם כדי שתוכלו לעבוד עם מהירות תריס גבוהה יותר.

צמצם F2. מהירות תריס 1/200, ISO 1000. צילום: תומר אלמקייס.

במילים אחרות – במצב צילום ידני, אתם אלו ששואלים את השאלות ואתם אלו שעונים את התשובות.

  • כוונו את מהירות התריס בהתאם לנושאים דינמיים.

אם אתם מצלמים בתאורה חלשה, אתם צריכים לוודא שמספיק אור פוגע בחיישן כדי ליצור חשיפה טובה, ולכן אתם יכולים לעבוד בדיוק בקו הדק שמפריד בין מריחה של תנועה להקפאתה. קחו את השליטה על מהירות התריס שלכם, ותראו מהי מהירות התריס האופטימאלית שתקפיא את הנושא שלכם, ובהתאם לכך תתאימו את שאר הפרמטרים.

  • מהירות התריס האופטימאלית לצילום בתאורה חלשה.

אם אתם נעזרים בחצובה, אז התלות היחידה שלכם היא רק בכמה אתם רוצים את הנושא שלכם מרוח. אם אתם מצלמים מהיד, אז אתם חייבים לקחת בחשבון את תנועת היד שלכם שכאמור היא גורם משפיע מאוד לתמונות מרוחות ומטושטשות.

חוץ מתנועות היד שלכם והמצב כמובן, זה גם תלוי באורך המוקד שאיתו אתם מצלמים, מכיוון שככל שאורך המוקד ארוך יותר, כך רעידות הידיים שלכם תהיינה מועצמות יותר.

בגדול, ישנו כלל אצבע שאומר שבצילום מהיד, החישוב של מהירות התריס צריך להתבצע באופן הבא:

אורך המוקד/1.

זה אומר שאם אתם מצלמים באורך מוקד 100 מ"מ, אז תצטרכו לצלם במהירות תריס של לפחות 1/100, וכך עם כל אורך מוקד אחר, תוך כדי שאתם לוקחים בחשבון את גודל החיישן שלכם (קרופ או פריים מלא).

בכל מקרה, ההמלצה הרווחת לאורך השנים היא לא לרדת ממהירות תריס של 1/60 גם אם אתם מצלמים עם אורך מוקד 14 מ"מ, מכיוון שמתחת ל-1/60 זו כבר תהיה מהירות תריס איטית מדי באופן כללי ולא רק באופן יחסי לאורך המוקד.

  • פתחו את הצמצם. 

הדבר הבא שאתם צריכים לעשות אחרי שקבעתם את מהירות התריס, זה לפתוח את הצמצם על מנת להכניס יותר אור לחיישן. פתיחת סטופ אחד בצמצם תכפיל את כמות האור שתיכנס אל החיישן, כך שאם פתחתם צמצם מ-F4 ל-F2.8, אז הכנסתם פי 2 יותר אור. כאן נכנסות יתרונותיהן של עדשות הפריים ש-להן צמצמים פתוחים מאוד המאפשרים צילום גם בתנאי תאורה קשים במיוחד.

לעתים קרובות מאוד, אם מצב האור באמת בכי רע, אני מראש אקבע את הצמצם הפתוח ביותר לפני שאני פונה למהירות התריס, וזה מכיוון שאני כבר יודע שאני אצטרך את עזרתו.

  • העלו את ערך ה-ISO

ה-ISO אמור להיות גלגל ההצלה שלנו. אחרי שהשתמשנו במקסימום צמצם ומקסימום מהירות תריס המתאפשרים לנו, אנחנו נפנה ל-ISO ונעלה אותו.

לאן? לכמה שצריך.. זכרו כי עדיף לקבל תמונה מגורענת מ-לא לקבל תמונה בכלל. מעבר לכך, המצלמות של היום בנויות היטב ועמידות לעבודה עם ערכי ISO גבוהים במיוחד וזאת בהתאם לדגם המצלמה ולמחיר ששילמתם עליה 🙂

ה-ISO גם יכול לשמש אתכם אם אתם רוצים עומק שדה גדול יותר, שהרי לשם השגתו אתם תצטרכו לסגור את הצמצם ועל הדרך תאבדו מהאור הנכנס אל החיישן.

בכל מקרה, חישבו תמיד על ה-ISO כגלגל הצלה. ברוב הזמן הוא יהיה שם כשצריך.

בעיה מס' 2: רעידות של המצלמה.

צילום: תומר אלמקייס.

רעידות, ולו הקטנות ביותר, מהוות כסיבה עיקרית לתמונות מטושטשות. רעידה יכולה להתקבל בחשיפה איטית עם צילום מהיד, היא יכולה להתקבל כתוצאה משימוש באורך מוקד ארוך יחד עם מהירות תריס איטית באופן יחסי, והיא יכולה לקרות גם כאשר המצלמה על חצובה ויש רוח חזקה שמזיזה אותה. כמו כן, רעידה של המצלמה יכולה לקרות אפילו מעוצמת הלחיצה על כפתור הצילום או אפילו מהמראה שנמצאת במערכת הפנטה פריזמה.

כמו שאתם מבינים, הדבר הראשון שאתם צריכים ללמוד זה להחזיק מצלמה כראוי ולדאוג לייצוב מלא! לפעמים, אפילו האדם היציב ביותר עם יד מפלדה עדיין יחווה מצבים של חוסר יציבות.
אז הנה מספר עצות שתוכלו ליישם על מנת להתגבר על הרעידות בצילום.

  • השתמשו בחצובה על מנת לייצב את המצלמה באופן מוחלט.
  • כוונו את מהירות התריס על עצם דומם כגון קיר או אוטו חונה, וזאת על מנת לוודא שהמצלמה עצמה לא רועדת.
  • בצילום ללא חצובה – תדאגו לייצוב מלא של המצלמה ושל הגוף שלכם בדגש על הידיים, ועדיף שהמרפקים יישענו על משהו יציב.
  • בצילום ללא חצובה, השתמשו במייצב של העדשה אם קיים. הוא יאפשר לכם להרוויח עוד 3-4 סטופים לתריס ולצלם מהיד במהירויות תריס איטיות יותר.
  • כשאתם מצלמים עם חצובה השתמשו בכבל שחרור תריס, וזאת על מנת לא לגעת פיזית במצלמה ולגרום לרעידה. כמו כן, גם שימוש במצב נעילת מראה יגן על התמונה שלכם מפני רעידות קלות הנוצרות בעת עליית המראה.

בעיה מס' 3: חוסר פוקוס.

צילום: תומר אלמקייס.

אחד הדברים שמשפיעים עלינו לרעה בתנאי תאורה חשוכים זו ירידה משמעותית ביכולת שלנו ושל הציוד שלנו לבצע פוקוס על הנושא. כך אנו עלולים למצוא את עצמנו נאבקים ומפספסים תמונות עם פוטנציאל.
מערכות הפוקוס האוטומטיות של המצלמה ושל העדשה זקוקות לכמות של אור על מנת לבצע מיקוד ראוי. במצבים שבהם אין מספיק אור, מנוע הפוקוס של העדשה ילך אחורה וקדימה, ומנוע הפוקוס של המצלמה לא ימצא אזור להתמקד עליו. לפעמים העדשה תרצה כל כך להתמקד, שהיא פשוט תתמקד על עצם אחר..

כן, זה מצב שיכול לעצבן, בעיקר בגלל העובדה שהוא גורם לכם לפספס תמונות טובות. גם כאן, ככל שהמצלמה מקצועית ויקרה יותר (וגם העדשה), כך גם מערכת הפוקוס תהיה טובה ואמינה יותר.

בהנחה שלא לכולכם יש מצלמות יקרות עם מערכות פוקוס מתקדמות, הנה לכם מספר טיפים שיעזרו לכם לוודא שאתם בפוקוס גם בתנאי תאורה חלשים.

  • השתמשו בפוקוס האוטומטי דרך העינית בלבד!

מבלי להיכנס לפרטים טכניים מדי, אתם רק צריכים לדעת שמערכת הפוקוס האוטומטית עובדת טוב יותר כשאתם מצלמים דרך העינית האופטית ולא דרך המסך. כך היא מדויקת ומהירה הרבה יותר.

  • השתמשו אך ורק בנקודת הפוקוס המרכזית!

ברוב המוחלט של המצלמות בנות ימינו יש מספר נקודות פוקוס לנוחיותנו. זה נח אולי כאשר תנאי התאורה משחקים לטובתנו, אך לא כך הדבר כאשר מדובר בחוסר תאורה. כאשר מזיזים את הנקודה מהמקום המרכזי שלה, מערכת הפוקוס עלולה להתקשות להתמקד על הנושא באופן מוחלט, ולכן השתדלו לצלם אך ורק עם נקודת הפוקוס המרכזית.

  • היעזרו בנורת העזר אם צריך.

ברוב המצלמות קיימת נורה קטנה בסמוך לעדשה. מטרת הנורה היא להאיר מעט את הנושא על מנת לעזור למערכת הפוקוס להתמקד מהר וטוב יותר. שימרו על תכונה זו עובדת תמיד, וכאשר המצלמה תזהה מחסור באור היא תפעיל את נורת העזר באופן אוטומטי.
קחו בחשבון שהנורה תעזור לכם אך ורק אם הנושא קרוב אליכם. אם הוא רחוק, היא פשוט לא תעזור.

  • השתמשו בעדשות עם צמצמים פתוחים.

מערכת הפוקוס האוטומטית של המצלמה זקוקה לאור, את זה אתם כבר יודעים.
הגדילו ראש, והשתמשו בעדשות עם צמצמים פתוחים על מנת להכניס יותר אור, ובכך להקל גם על מערכת הפוקוס. עדשות עם מפתח צמצם מקסימאלי F2.8 תעשינה עבודה נפלאה, אך אין ספק שעדשות עם צמצמים פתוחים יותר עשויות להפיק תועלת רבה יותר.

אלו מכם המצלמים עם עדשות קיט, צריכים לדעת שהצמצם שלהן משתנה עם אורך המוקד. זאת אומרת שבמצב הרחב של העדשה, מפתח הצמצם המרבי הוא F3.5, אך בצד הצר שלה זה כבר הופך להיות F5.6 או במקרים מסוימים F6.3. במצב כזה, פעולת הזום הפשוטה לכאורה גורמת לכניסה של פחות אור (כי הצמצם נסגר), ולמערכת הפוקוס יהיה קשה יותר להתמקד. זו גם אחת הסיבות שעדשה עם צמצם קבוע עדיפה יותר.

  • השתמשו בפלאש SpeedLight עם רשת עזר לפוקוס.

לפלאשים חיצוניים חכמים ישנה נורת עזר חזקה במיוחד שבזמן הפוקוס היא יורה רשת אדומה שפוגעת בנושא ועוזרת למצלמה לבצע פוקוס במהירות וביעילות. אם יש לכם פלאש כזה, אתם יכולים להרכיב אותו על המצלמה, ואפילו רק לשם מטרה זו.

  • מקדו ידנית על נושאים סטטיים.

אם אתם מצלמים נושא סטטי ומתקשים להתמקד, אל תהססו להתמקד ידנית. אם יש לכם אפשרות שגם המצלמה תהיה סטטית, אז תוכלו להשתמש במסך המצלמה ולהגדיל את הפריים (זום דיגיטלי פשוט) על מנת לבצע פוקוס בצורה מדויקת.
בהרבה מקרים אני נעזר בפנס של הטלפון על מנת להאיר את הנושא מקרוב ולעזור לעצמי לבצע פוקוס. לפעמים גם למצלמה, אגב.

מתי כדאי להשתמש בפלאש?

בתאורה חלשה, האינסטינקט הראשון של רוב האנשים הוא פשוט להשתמש בפלאש על מנת להוסיף יותר אור.
זה בסדר, כי אחרי הכל, רוב המצלמות מגיעות עם פלאש מובנה, ובנוסף לכך – פלאשים חיצוניים בני ימינו עולים גרושים.
אז באמת למה לא להשתמש בפלאש?

פלאש הוא כלי נהדר, ואפילו מדהים! הוא יכול לשמש כמקור תאורה ראשי / עיקרי או כמקור תאורה משני. הוא תמיד יחלץ לעזרתנו כשנצטרך אותו והוא אפילו יידע להקפיא תנועה כשנרצה.

השאלה היא: האם שימוש בפלאש זה תמיד הדבר הנכון לעשות? ובכן, לא תמיד..

הנה כמה סיבות לא להשתמש בפלאש.

  • בהרבה מקומות פשוט לא יאפשרו לכם להשתמש בהם ותצטרכו להתמודד בעצמכם עם התאורה הקיימת. זה יכול להיות בהופעות, בכנסים, במוזיאונים או בכנסיות.
  • פלאש יכול לגרום לאנשים לראות אתכם כשאתם לא תרצו בכך, כמו בצילום רחוב ולפעמים גם בצילום אירועים.
  • פלאש ישיר יוצר תמונות שאינן מחמיאות. אם אתם חייבים פלאש, חפשו מאיפה להקפיץ אותו או שפשוט תעבדו עם פלאש מנותק מהמצלמה.
  • פלאש עלול להעלים לכם את האווירה האמיתית של הסצנה אם לא תדעו לשלב אותו נכון בצילום.
  • אם אתם מצלמים תינוקות, הימנעו מפלאשים ישירים וחזקים. אלו עלולים לפגוע להם בראייה המתפתחת. תמיד עדיף להקפיץ את הפלאשים מתקרה או קירות, או להשתמש במרככים גדולים.
  • אם אתם מצלמים בעלי חיים בטבע, הימנעו מלצלם עם פלאש. זה עלול להפחיד את בעלי החיים, להבריח אותם או אפילו לגרום להם לכעוס עליכם קצת.

מה שחשוב שתזכרו זה שאם אתם רוצים לצלם עם פלאש, אז אל תצלמו עם הפלאש המובנה שעל המצלמה שלכם. רכשו לכם פלאש חיצוני ידני ולימדו איך לעבוד איתו. לימדו על כיווני תאורה, ריכוך והקפצת האור ותוכלו להגיע לתוצאות מדהימות.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

אם בא לכם לדעת עוד קצת על צילום עם פלאש, אתם מוזמנים ללחוץ כאן.

סיכום

כמו שראיתם, צילום בתאורה חלשה זה לא עניין מסובך במיוחד, ושבפועל – אפשר להתגבר על כל מכשול. מה שצריך זה רק להכיר את הטכניקות הקיימות ואת הצילום באופן כללי. לשם כך, אני ממליץ לכם כבר מעכשיו לעבור לצילום במצב ידני מלא (M). כך גם תהיה לכם שליטה מלאה על כל מה שקורה וכך גם אתם תלמדו את עצמכם ותלמדו מעצמכם.

זהו להפעם, חברים.
אתם מוזמנים לשתף אותי בתובנות שלכם מהפוסט ממש כאן למטה בתגובות. כמו כן, תרגישו חופשי לשתף את הפוסט לכל אשר תחפצו.

אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה שלי, זה הזמן לעשות את זה דרך החלון שמתחת לפוסט.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

כך תיצרו תמונות יצירתיות בעזרת שימוש מושכל בתנועה

מאת studioRL טיפים לצילום,טכניקות צילום

כשחושבים על זה, זה קצת מוזר לדבר על תנועה כאשר מדברים על צילום סטילס. כל מי שתשאלו, יאמר לכם שצילום זה הקפאה והנצחה של רגע אחד בחלון הזמן. זה אמנם נכון, מכיוון שבסופו של דבר – התוצר הסופי שלנו מגיע בצורה של תמונה שהאובייקטים בה אינם זזים – להבדיל מצילום וידאו. 

יחד עם זאת, דווקא כאן אנחנו עומדים בפני אתגר מעניין מאוד. אמנם אנחנו מצלמים תמונת סטילס, אך אנחנו יכולים להשתמש בתנועה על מנת להכניס יותר רגש לתמונות שלנו, לספר את הסיפור בצורה טובה בהרבה, ולפעמים רק כדי ליצור תמונות סוריאליסטיות וציוריות.

אז לפני שאנחנו מדברים על מריחת תנועה, אנחנו חייבים להבין קודם את היסודות של הקפאת התנועה. כשאנחנו רוצים להקפיא תנועה מהירה, אנחנו נשתמש במהירות תריס גבוהה. ניתן להשתמש גם בפלאש מכיוון שלפלאש יש יכולת הבזקה מהירה שבכוחה להקפיא תנועה. אתם יכולים לדמיין את עצמכם במסיבה חשוכה שכל 2 שניות נדלק פליקר שמאיר למאית שנייה את רחבת הריקודים. האנשים הרוקדים הופכים להיות קפואים למראה העיניים שלנו מכיוון שבחושך אנחנו לא רואים אותם, ומהירות ההבזקה של הפליקר יוצרת מצב שבו הם מוארים לפרק זמן קצר מאוד וכך הם נראים לנו קפואים. אותו הדבר קורה כאשר אנחנו משתמשים במהירות תריס גבוהה וגם כאשר אנחנו משתמשים בפלאש.

הקפאת תנועה בעזרת מהירות תריס גבוהה – 1/250. צילום: תומר אלמקייס.

הקפאת תנועה באמצעות פלאש. צילום: תומר אלמקייס.

למטרת הנושא שעליו אנחנו מדברים היום, אנחנו רוצים בדיוק את ההיפך. אנחנו רוצים להאריך את זמן צילום התמונה ולהמחיש את התנועה שבסצנה. יש לא מעט דרכים לבצע זאת, אז היום אתאר לכם כיצד אתם יכולים לעשות שימוש חכם במהירות תריס ולפעמים גם בתוספת פלאש, על מנת להכניס "חיים" לתמונות שלכם.
במהלך הפוסט אסביר גם על בעיות פוטנציאליות שתוכלו להיתקל בהן ואת הדרכים לפתור אותן.

אז בואו נצא לדרך 🙂

לכל מריחת תנועה צריכה להיות סיבה

בוודאי שראיתם בעבר לא מעט תמונות שבהן מרגישים את התנועה באופן מוחשי ואולי גם תהיתם איך תוכלו ליצור זאת בעצמכם. ישנן מספר דרכים להשיג זאת, אך לכל אחת מטרה שונה במעט.
לפעמים אתם תרצו למרוח אלמנטים מסוימים בפריים על מנת להתמקד בנושא אחד, ולפעמים אתם תרצו להקפיא או למרוח את הכל. כך או כך, הבחירה תלויה מאוד במטרות שלכם בהקשר לאותה סצנה.

הרבה צלמים משתמשים במריחת תנועה רק כאשר קיימים אובייקטים נעים בסצנה, אך ישנן גם סיבות אחרות לכך. התנועה בתמונה יכולה להיות מקושרת למצב הרוח שלכם או של הנושא שלכם, ובאופן כללי לתחושות שאתם מעוניינים להעביר בתמונה. מים זורמים עשויים להעיד על שלווה, בעוד תמונה של המון רב במרכז העיר יכולים להעיד על לחץ או על פעילות מסוימת.

אפשר להשתמש במריחת תנועה גם על מנת "להעלים" אלמנטים מסיחי דעת כגון מכוניות נעות, אנשים הולכים וכדו', ובכך למקד את הצופה בנושא הברור שלכם. מה שחשוב באמת זה שאתם צריכים לדעת מהן הסיבות לכך שאתם מעוניינים למרוח תנועה.

עכשיו, כשאתם יודעים את זה, אנחנו יכולים להמשיך הלאה ולבחון את הטכניקות השונות שיעזרו לכם לספר סיפור באמצעות תנועה.

חשיפה ארוכה

קשה לי להאמין שיש פה מישהו שלא שמע לפחות 10 פעמים את המונח "חשיפה ארוכה".
כולנו יודעים שחשיפה ארוכה מכניסה לנו יותר אור לחיישן, ויחד עם זאת – יש בכוחה למרוח תנועה. למרות זאת, ישנם לא מעט צלמים בתחילת דרכם שאינם משתמשים באופציה זו בתבונה.

המונח "חשיפה ארוכה" מתייחס באופן יחסי למהירות של התנועה שבסצנה. ז"א שאם הנושא שלנו נע מאוד מהר, אז חשיפה של 1/60 יכולה להיות ארוכה ביחס לאותו נושא ולגרום למריחה שלו, ממש כמו בדוגמא הזו שבה אנחנו רואים זוג סטטי יושב על ספסל בפארק הירקון בתל אביב.

מהירות תריס 1/60 הספיקה לי בכדי למרוח את רוכב האופניים ועדיין להשאיר את שאר הפריים חד וקפוא.

צילום: תומר אלמקייס.

לעומת זאת, במקרה הבא בוצעה חשיפה של 20 שניות על מנת לגרום למצולמים להיראות כדמויות מסתוריות שמשלימות את הסיפור שבתמונה.

צילום: תומר אלמקייס.

ב- 2 המקרים המצלמה הייתה במצב סטטי, לעומת הטכניקה הבאה.

צילום פאנינג

הנה לכם טכניקה נוספת שאתם יכולים להשתמש בה על מנת להמחיש תנועה. צילום פאנינג (מאנגלית: Panning) זו טכניקה פשוטה המספקת לנו אופציה יעילה ליצירת תמונות דינמיות מאוד. בעזרת טכניקה זו, אנחנו מצלמים נושא שנמצא בתנועה תוך כדי מעקב אחריו עם המצלמה בזמן שהתריס פתוח. כל זאת במטרה לשמור על נושא חד, אך למרוח את הרקע בכדי להכניס דינמיות לפריים.

כל מה שאנחנו צריכים זה רק לזהות את מהירות התנועה של הנושא, לאמוד את המרחק שלנו ממנו, להבין כמה מריחה אנחנו רוצים ברקע, לקבוע מהירות תריס בהתאם ולהתחיל לצלם.

זכרו כי המעקב אחר הנושא צריך להתבצע באותו הקצב שלו, לא מהר יותר ולא לאט יותר. אחרת הנושא שלכם גם ייצא מרוח.

צילום: תומר אלמקייס.

אפשרות דומה היא כאשר אתם נמצאים בתוך אזור התנועה ומצלמים את הנושא שלכם כאשר המצלמה במצב סטטי. מכיוון שאתם אלו שנמצאים בתנועה, אז כל הרקע ייצא מרוח, ממש כמו בדוגמא הזו שבה הזוג יושב בקרוסלה מסתובבת ואני יחד איתם.

צילום: תומר אלמקייס.

ציור באור

ציור באור זו טכניקה מעניינת מאוד, ואין מי שלא יאהב אותה. הרעיון העומד מאחורי טכניקה זו הוא שכל עוד התריס של המצלמה פתוח, אפשר ליצור איזו מריחה שאנחנו רוצים, עד כדי שינוי המציאות ויצירת תמונות סוריאליסטיות וציוריות.

אפשר לעשות זאת ע"י צילום של אובייקטים בתנועה ואפשר לעשות זאת בעצמנו על ידי תנועת המצלמה כרצוננו או על ידי ציור ממשי בעזרת אביזרי תאורה פשוטים כמו פנס של טלפון, זיקוק, סטיקלייט וכדו'.

חשיפה של 2 שניות מהיד תוך כדי תנועות עדינות. צילום: תומר אלמקייס.

חשיפה של 1/5 שנייה עם חצובה. צילום: תומר אלמקייס.

חשיפה של 20 שניות עם חצובה תוך כדי ציור בעזרת הפנס של הטלפון. צילום: תומר אלמקייס.

שימוש בפלאש בצילום תנועה

הפלאש הוא אביזר תאורה ייעודי לצלמים והשימושים בו הם רבים. ההיכרות הראשונית שלנו עם הפלאש הייתה במצבים בהם היינו זקוקים למקור תאורה נוסף, אך אם נדע להשתמש בו באופן יצירתי, אנחנו נוכל להשתמש בו גם כדי ליצור תמונות המשלבות מריחה והקפאה של תנועה ולהעשיר את הצילום שלנו.

כדי לדעת להשתמש בפלאש בצילום תנועה אנחנו צריכים להבין רגע איך הוא עובד ואיך הוא יודע להסתנכרן יחד עם מהירות התריס.

אז לפני הכל, אתם צריכים לדעת שהתריס של המצלמה בנוי מ-2 וילונות. בזמן החשיפה, וילון אחד עולה על מנת לחשוף את החיישן לאור, ומיד אחריו עולה הוילון השני על מנת להסתיר את החיישן מהאור. כאשר אנחנו משתמשים בפלאש -שכאמור יודע להבזיק במהירות עצומה- הפלאש מבזיק בתחילת החשיפה או בסופה (בהתאם לבחירה שלנו), אך בשאר הזמן שבו התריס פתוח, הוא ממשיך לחשוף את החיישן לאור הקיים בלבד.

זאת אומרת שעל ידי מהירות התריס אנחנו מורחים תנועה, ועל ידי הפלאש אנחנו מקפיאים תנועה, כך שאנחנו יכולים לשלב בין השניים וליצור תמונות עם המון עניין.

בדוגמא הזו השתמשתי בפלאש על מנת להאיר את הקיר שמאחורי הזוג כדי ליצור מהם צללית וגם כדי "להקפיא" אותם, מכיוון שבחרתי במהירות תריס של 1/40 שתאפשר לי למרוח את תנועת המכונית העתידה להגיע.

צילום: תומר אלמקייס.

בתמונה הזו השתמשתי בחשיפה של 6 שניות בצילום מהיד תוך כדי תנועות עדינות. בשנייה השלישית לחשיפה, הבזקתי עם פלאש מהצד (בצורה ידנית) ואמרתי לאביטל לצאת מהפריים. הפלאש הקפיא אותה, אך התריס הפתוח המשיך להכניס את האור הקיים וכך נוצר מצב שב-6 שניות הפכתי את אביטל לרוח רפאים מעניינת.

צילום: תומר אלמקייס.

אז מהי מהירות התריס הנכונה למריחה או הקפאה של תנועה?

הרבה צלמים מתחילים שואלים אותי מהן מהירויות הצילום הנכונות שבהן יוכלו להקפיא תנועה או למרוח אותה.

צר לי לאכזב אתכם, אבל אין איזושהי נוסחא קבועה שתוכלו להסתובב איתה בכיס ולעשות מה שכתוב. כל מצב הוא ייחודי, ומהירות תריס אחת לא תתאים למצבים אחרים.

על מנת לזהות את מהירות התריס הנכונה לסיטואציה שבה אתם נמצאים, עליכם לשאול את עצמכם מספר שאלות:

  1. כמה מהר הנושא שלכם זז?
  2. מהו המרחק שבין המצלמה לנושא?
  3. כמה תנועה אתם רוצים בתמונה שלכם?

ככל שמהירות התריס שלכם תהיה איטית יותר, כך הנושא שלכם יהיה מרוח יותר – ולהיפך.

ההמלצה שלי היא לא להגדיר את אותן הגדרות שראיתם בתמונה אחרת מכיוון שכל נושא ידרוש מכם משהו אחר.

צולם במהירות תריס 1/40 מתוך אוטובוס נוסע. צילום: תומר אלמקייס.

סיכום

מריחת תנועה יכולה להכניס לא מעט תבלינים למטעמי הצילום שלכם. היא תוסיף לכם בעיקר הרבה פלפל ותגרום לכם רק לרצות לצאת ולצלם יותר. היא תהפוך אתכם לסוג של ציירי מצלמה והיא תכניס המון ייחודיות לתמונות שלכם.

כמו בכל מיומנויות הצילום, אתם צריכים להיות בקיאים לצילום תנועה, וזה ידרוש מכם הרבה ניסיון מעשי. אתם תצטרכו לנסות ולטעות, וכן גם להקדיש לזה מזמנכם. בסופו של דבר, צילום זו אמנות שנעשית בעזרת טכניקה, וככזו היא דורשת גם כשרון וגם ידע וניסיון. למרבה המזל, אנחנו יכולים לשלוט בה כבבת עינינו.

אחד הדברים שאתם צריכים לזכור כאשר אתם מבצעים חשיפות ארוכות או קצרות באופן קיצוני, זה שאתם מכניסים המון אור לחיישן, ואתם חייבים לפצות על כך מכיוון שאחרת אתם עלולים לשרוף את התמונות שלכם. הדרך לפצות על כך יכולה להיעשות באמצעות הצמצם, ISO נמוך ו/או הרכבת פילטר ND על העדשה.

הדבר החשוב ביותר הוא שתכירו את עקרונות החשיפה ותלמדו למדוד אור באופן נכון!

חברים, אני מקווה שנהניתם גם בפעם זו. מתחת לפוסט תוכלו לכתוב לי את התגובות שלכם וכמובן לשתף את הפוסט לחברים שלכם.
אם עדיין לא נרשמתם לניוזלטר, אז אתם מוזמנים להירשם עכשיו ולהיות הראשונים להתעדכן על כל פוסט חדש שיוצא.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

צמצם פתוח: 5 מצבים לצילום בצמצמים פתוחים

מאת studioRL טיפים לצילום,טכניקות צילום,עומק שדה,פוקוס

בעקבות 2 הפוסטים האחרונים המדברים על סטופ בצילום ועל הסיבות המצדיקות את עדשות הפריים בתיק הצילום שלכם, נשאלתי על ידי מספר אנשים – מדוע אנחנו צריכים צמצם כל כך פתוח אם ממילא אפשר להעלות את ערך ה-ISO לרגישויות גבוהות? ובאופן כללי, למה הוא טוב? 

לפני שנגלוש לעומק הפוסט, אני רוצה לעשות לכם חידוד קל בנוגע לאופן פעולת הצמצם.

הצמצם הוא אחד מ"השילוש הקדוש" – אותם שלושת הפרמטרים המרכיבים את החשיפה.
יחד עם מהירות התריס, ובהתאם לרמת הרגישות שנקבעה לחיישן (ISO), הצמצם שולט בכמות האור המגיעה בסופו של דבר אל החיישן על מנת ליצור תמונה.

בגלל שהצמצם הוא 1 מתוך 3 פרמטרים, אז לא ברורים מיד ההבדלים בין צילום בצמצם פתוח לבין צילום בצמצם סגור, כל עוד החשיפה המתקבלת היא טובה. נכון שחשיפה טובה צריכה להיות אחת המטרות העיקריות שלכם כצלמים, אבל זה לא אומר שאתם לא צריכים להתייחס גם לדברים שאתם יכולים לעשות באופן יצירתי יותר על מנת לשנות / לשפר את התוצאות שלכם.

בפוסט הזה, אני רוצה לשתף אתכם על יתרונותיו של הצמצם הפתוח, מתי נזדקק לו ומתי נרצה אותו, אבל לפני זה בואו נבין רגע מה זה צמצם ואיך הוא עובד.

איך פועל הצמצם?

כמו תמיד, כשאני מסביר משהו, אני אוהב לנתח אותו מהשורש. אני חושב שרק בדרך הזו יוכל הלומד ללמוד. אז לפני שתקראו את המצבים בהם תזדקקו לחסדיו של הצמצם הפתוח ואת הדרכים שבהן אתם יכולים להשתמש בו כדי להיות יצירתיים יותר, אני רוצה שנבין רגע איך עובד הצמצם וכיצד הוא תורם לצילום.

הצמצם הוא התקן שנמצא בתוך העדשה והוא משמש כפתח שדרכו עובר האור אל עבר החיישן. הצמצם בנוי ממספר עלעלים על מנת לאפשר לנו לשלוט בגודלו בהתאם לרצונותינו וצרכינו.

כאשר אנחנו בוחרים לצלם בצמצם סגור (מספר F גדול), אנחנו בעצם מצמצמים את כניסת האור לעבר החיישן. כאשר אנחנו בוחרים לצלם בצמצם פתוח (מספר F קטן), אנחנו מרחיבים את כניסת האור לעבר החיישן.

ההבדל המהותי בין הצמצם לתריס, הוא שהצמצם אחראי לכמות האור הנכנסת אל החיישן, והתריס אחראי למשך הזמן שבו החיישן יהיה חשוף לאור. זאת אומרת שבתאורה נתונה אתם יכולים לצלם תמונה שבה הצמצם סגור ומהירות התריס איטית, ובאותה מידה ובאותם תנאים, אתם יכולים לצלם תמונה שבה הצמצם פתוח ומהירות התריס גבוהה.

ב-2 התמונות אתם תגיעו לחשיפה זהה, אך יהיה הבדל ניכר בין 2 התמונות.

מלבד תפקידו לשלוט בכמות האור הנכנסת אל החיישן, הצמצם אחראי גם על עומק השדה. לצורך העניין, המונח "עומק שדה" מתייחס לטווח שבו אובייקטים נמצאים בפוקוס. צילום בצמצם פתוח יניב לכם עומק שדה קטן שבו רק אזור קטן יהיה ממוקד. לעומת זאת, ככל שהצמצם יהיה סגור יותר, אז עומק השדה יגדל ונקבל שטח מיקוד גדול יותר.

עכשיו, כשזה יושב לכם יותר טוב בראש, זה הזמן לספר לכם על המצבים שבהם השימוש בצמצם פתוח יעזור לכם הן מבחינה טכנית והן מבחינה אמנותית.

1. כאשר התאורה חלשה.

אחת הסיבות היותר טובות לשימוש בצמצם פתוח היא העובדה שאתם יכולים לצלם תמונה חשופה היטב גם בתאורה חלשה. כמובן שתמיד אתם יכולים להוסיף פלאש אם נראה שאין לכם כמות אור מספקת, אבל בהרבה מקרים זה רעיון טוב יותר לצלם בצמצם פתוח ולהשתמש בתאורה הזמינה עבורנו. במיוחד אם מדובר בצילום תיעודי כלשהו שבו שאתם מעוניינים לספר את הסיפור כמו שהוא.

צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

צמצם פתוח יאפשר לכם לצלם תמונה חשופה היטב מבלי להעלות את ערך ה-ISO יותר מדי או להשתמש במהירות תריס איטית מדי. מה שכן, אם אתם משתמשים בעדשות קיט, אתם לא תוכלו לצלם בצמצמים פתוחים מאוד.
הרבה צלמים בתחילת דרכם לא מבינים את המשמעות של העניין עד שהם חווים "על בשרם" קשיים מסוימים, או לחלופין – עד שהם מצלמים בצמצם פתוח מאוד ומבינים את העניין.

ההמלצה שלי היא לרכוש לעצמכם לפחות עדשת פריים אחת. רוב עדשות הפריים מכילות צמצמים פתוחים מאוד כמו F1.8, F1.4 או F1.2.. כמובן שמחיר העדשה משתנה ככל שהצמצם המרבי שלה פתוח יותר אבל עדשת 50 מ"מ עם צמצם F1.8 או אפילו F1.4 תעלה לכם פרוטות (במונחים של ציוד צילום) והיא עשויה להוסיף ולעזור לכם המון!

2. בצילום פורטרטים.

בצילום פורטרטים של בני אדם או אפילו של בעלי חיים, אנחנו לרוב נרצה להשתמש בצמצם פתוח על מנת לטשטש הסחות דעת המפריעות לנושא להיות מרכז העניינים.

דמיינו שאתם מטיילים עם האחיינית שלכם ברחוב ראשי בעיר. לצלם אותה שם זו יכולה להיות עבודה קשה, מכיוון שהכל עמוס אנשים, מכוניות, שלטי חנויות, שלטי חוצות ועוד אלמנטים מסיחי דעת כאלו ואחרים. במצב כזה, צילום בצמצם סגור יכניס לכם לפוקוס המון אלמנטים שאתם לא תהיו מעוניינים בהם בכלל. אלו ייקחו את תשומת הלב מהנושא שלכם.

הדרך הקלה לפתור בעיה זו היא פשוט לצלם את הסצנה בצמצם פתוח יותר. הצמצם הפתוח יגרום לעומק שדה רדוד וישאיר את האלמנטים שמאחורי הנושא (וגם את אלו שמלפניו) להיות מטושטשים וכך הנושא שלכם יבלוט ללא הסחות דעת מיותרות.

ליאור כלפון. צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F3. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F2. צילום: תומר אלמקייס.

3. כשרוצים לבודד חלקים קטנים בצילום מאקרו.

כאשר אנחנו נצלם מאוד קרוב לנושא, אנחנו נקבל עומק שדה קטן מאוד גם אם אנחנו נצלם בצמצמים סגורים. זה נובע בגלל העובדה ש-פיזית אנחנו קרובים מאוד לנושא שלנו. אז למרות שרוב הזמן אנחנו אולי נרצה דווקא לסגור צמצם על מנת להשיג יותר חדות מהנושא, ישנם מצבים מסוימים שבהם נרצה לעשות בדיוק ההפך.

לדוגמא, נניח שאתם מצלמים פרח. אתם יכולים לצלם אותו עם צמצם סגור ובכך להכניס את כל הפרח לפוקוס (או חלק גדול ממנו), ואתם יכולים לצלם בצמצם פתוח על מנת  ליצור מראה סוריאליסטי יותר וקסום כמעט.

צולם בעדשת מאקרו 50 מ"מ. צמצם F2.8. צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

בסופו של דבר – בצילום זה הכל עניין של בחירת הצלם, מכיוון שזו הדרך שלנו להציג לצופה את מה שהוא לא יכול לראות בעיניים שלו. זה יכול להפוך את התצלום למעניין ומשכנע מאוד, ובאופן כללי – כל מי שמצלם מאקרו צריך לצלם מדי פעם בצמצמים פתוחים ולו רק על מנת להבין את הפוטנציאל הגדול של העניין.

4. צילום נושאים בתנועה.

אם אתם רוצים לצלם נושאים בתנועה מהירה כגון בעלי חיים רצים או עפים, ילדים מתרוצצים וכדו', אתם תזדקקו למהירות תריס גבוהה על מנת להקפיא את תנועת הנושא ולא למרוח אותה. כדי להשיג מהירות תריס גבוהה אתם תצטרכו לפצות על כך ולהכניס יותר אור באמצעות הצמצם, או לחלופין להעלות את ערך ה-ISO, אך כמובן שהפתרון היעיל יותר הוא שימוש בצמצם פתוח.

קחו בחשבון שאם מדובר בתאורת יום ביום בהיר, אז לא תזדקקו ממש לחסדיו של הצמצם הפתוח על מנת להקפיא תנועה מהירה, אך ביום מעונן, בצילום בצל או בשעות שבהן התאורה חלשה יותר, אתם עלולים להרגיש את הצורך הזה.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

אז אולי אתם חושבים עכשיו שאם הסיבה היחידה שתצטרכו לצלם בצמצם פתוח היא רק כדי להקפיא תנועה מהירה, אז אתם פשוט יכולים להעלות את ערך ה-ISO כי ממילא המצלמות של היום בנויות לכך.

טוב, זה לא מאמר על ISO, אך בהחלט אני מרגיש צורך לדבר על הנושא באופן נקודתי מכיוון שהרבה לא יודעים זאת, אבל אתם לא יכולים להשתמש ב-ISO מבלי להבין כיצד עובדת החשיפה.
לצורך העניין, הצמצם והתריס אחראים על כניסה של אור אמיתי לחיישן המצלמה, ואילו ה-ISO אינו מכניס אור אלא רק מעלה את רגישות החיישן לאור. על מנת שתוכלו להשתמש ב-ISO ביתר יעילות, אתם צריכים להבין שבראש ובראשונה אתם צריכים להכניס אור לחיישן. וכמה שיותר אור אמיתי, ככה יותר טוב.

זאת אומרת שגם בתאורה חלשה, אנחנו קודם כל נרצה להכניס את כמות האור המרבית המתאפשרת לנו באמצעות הצמצם והתריס, ורק לאחר מכן -כשאין ביכולתנו או ברצוננו לפתוח עוד את הצמצם ולהאט את מהירות התריס- אנחנו נפנה ל-ISO ונעלה את הערך שלו לאן שצריך. ככה אנחנו נהיה בטוחים שלא העלנו את ערך ה-ISO למקום שאנחנו לא זקוקים לו כלל.

5. יצירת בוקה מרהיבה.

שימוש נוסף בצמצם פתוח הוא יצירת בוקה יפה ונעימה לעין – מה שהרבה צלמים אוהבים. בוקה (Bokeh) היא בעצם האזור בתמונה שאינו בפוקוס. אופייה של הבוקה תלוי מאוד במבנה הצמצם, בצורתו, בגודלו ובמספר העלעלים שמהם בנוי הצמצם.

עם צמצם פתוח מאוד בעדשה, אתם תוכלו לבחור כל רקע פשוט ולהפוך אותו למעניין יותר או לטשטש אותו לחלוטין אם רק תרצו בכך. רקעים עם נגיעות של אור, מנורות קטנות, מנורות רחוב, או כאלו בעלי טקסטורה מעניינת יוכלו לשמש אתכם כרקעים פוטנציאליים מאוד ליצירת בוקה מעניינת. כל מה שאתם צריכים לעשות זה למקם את הנושא שלכם במרחק מסוים מהרקע ולהשתמש בצמצם פתוח.

עם הזמן והניסיון אתם כבר תדעו ללכת ברחוב ולזהות רקעים פוטנציאליים ליצירת בוקה יפה.

צולם בצמצם F1.8. צילום: תומר אלמקייס.

צולם בצמצם F3.3. צילום: תומר אלמקייס.

סיכום

צילום בצמצמים פתוחים זה מגרש צעצועים לצלמים. ממש ככה! הם מוסיפים הרבה פאן לצילום וגם לא מעט אתגרים לצלם.
אתם צריכים לזכור שעל מנת לשלוט בצמצם באופן מוחלט, אתם צריכים לצאת מאוטומט ולהתחיל לעבוד על מצב צילום ידני מלא או מצב עדיפות צמצם (A בניקון, AV בקנון) שבו השליטה על הצמצם נתונה בידיכם, אך שאר הפרמטרים נקבעים באופן אוטומטי על ידי המצלמה.

אני מקווה שהפוסט הזה גרם לכם להבין פן חשוב, במיוחד לאלו מכם שמצלמים עם עדשות קיט בצמצמים מרביים שבין 3.5 ל-6.3 ורוצים מעט יותר. הפתרון הוא באמת לא יקר. אתם יכולים לפתור את זה בקנייה של עדשת 50 מ"מ F1.8 שמחירה זעום ביחס לתמורה.

עד כאן להפעם, חברים. אני מקווה שעניינתי אתכם גם בפעם זו.
אם אהבתם את תוכן הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה דרך כפתורי השיתוף המופיעים מטה (ומעלה). כמו כן, אם חשקה נפשכם להיות הראשונים לקרוא את התוכן שאני מפרסם בבלוג, אתם מוזמנים להירשם לניוזלטר שלי ממש כאן מתחת לפוסט ולהתעדכן בכל פוסט חדש שיוצא.

משהו קטן ואחרון 🙂

בוודאי לכל אחד ואחת מכם יש נושאים שהייתם רוצים לקרוא עליהם. תרשמו לי בתגובות למטה מהם הנושאים שמעניינים אתכם, ואולי הפוסט הבא יוקדש כולו לנושא שביקשתם.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:

מה זה "סטופ" בצילום? איך הוא קשור לחשיפה? ולמה חשוב כל כך להבין אותו?

מאת studioRL חשיפה,טיפים לצילום

בוודאי שמעתם לא מעט פעמים את המילה "סטופ" (Stop), ואולי חלקכם לא ממש הבינו במה מדובר.

בצילום, כשאומרים "סטופ", מתכוונים באופן ישיר לחשיפה (סך כל כמות האור המגיעה אל החיישן או סרט הצילום). למעשה, לכמות האור שאנחנו מכניסים אל החיישן. 

הרבה צלמים בתחילת דרכם נרתעים מהמושג הזה וחוששים מלהבין אותו מכיוון שהוא נשמע מעט מסובך, אבל האמת היא שהנושא הזה לא מסובך בכלל ואפילו פשוט מאוד.

אז בואו ניגש לעניין…

מה זה "סטופ"?

סטופ הוא מונח המשמש לתיאור ההבדלים ברמת החשיפה (צמצם, תריס, ISO).  לצורך העניין, אם אתם שומעים צלם שאומר שהוא הולך להגדיל את החשיפה שלו בסטופ אחד, זה אומר שהוא הולך להגדיל את כמות האור שלו פי 2 מהכמות הנוכחית. בדומה לכך, אם הוא אומר שהוא הולך להקטין את החשיפה שלו בסטופ אחד, אז זה אומר שהוא הולך להפחית את כמות האור בחצי מהכמות הנוכחית.

כידוע שכמות האור הכללית הנתפסת בזמן הצילום נקראת "חשיפה", והיא מושפעת מ-3 גורמים – מפתח הצמצם, מהירות תריס ורגישות ה-ISO.

כל אחד מאלו נמדד בערכים שונים, ולכן הרעיון של ה"סטופ" הומצא כדרך נוחה יותר להשוות ביניהם.

סטופ בצמצם

הצמצם נמדד בערכים הקרויים F-Stop המציינים את היחס שבין אורך המוקד לקוטר הצמצם.
כאשר ערך הצמצם הוא מס' קטן, זה אומר שהצמצם פתוח ונכנס יותר אור. כאשר ערך הצמצם הוא מס' גדול, זה אומר שהצמצם סגור יותר ובכך מכניס פחות אור.

בצמצם, ערך הסטופ אינו מתייחס להכפלה או למחצית מהערך עצמו, אלא להכפלה או לחלוקה של הערך ב-1.41 – שזה בעצם השורש הריבועי של 2.

לדוגמא:

* אם נסגור צמצם בעל ערך F2.8 בסטופ אחד, אז התוצאה תהיה צמצם F4 מכיוון ש- 2.8 X 1.41 = 4.
* אם נפתח צמצם בעל ערך F22 בסטופ אחד, אז התוצאה תהיה צמצם F16, מכיוון ש- 22 \ 1.41 = 16.

סטופ במהירות התריס

מהירות תריס זו בעצם ההגדרה שלנו לזמן שבו התריס נשאר פתוח במהלך החשיפה. ככל שהתריס יחשוף את החיישן ליותר זמן, כך ייכנס לנו יותר אור ולהיפך.

מהירות התריס נמדדת בערכים המציינים זמן – שניות או חלקי שניות.

לדוגמא:

צילום במהירות תריס 250 = מהירות תריס 1/250 של השנייה.
צילום במהירות תריס 6" = מהירות תריס של 6 שניות.  (הסימן " מציין שנייה ולא חלקי שנייה).

סטופ ברגישות ה-ISO

ערך ה-ISO מתאר לנו עד כמה החיישן של המצלמה רגיש לאור שפוגע בו. זאת אומרת שחיישן רגיש יותר, יפיק לנו תמונה מוארת יותר.

ה-ISO נמדד בערכים מספריים המציינים את רגישותו של החיישן, כאשר מספר נמוך מציין רגישות נמוכה, ומספר גבוה מציין רגישות גבוהה.

בכל שלושת הפרמטרים, עלייה בסטופ אחד תגדיל את כמות האור הנכנסת אל החיישן פי 2, וירידה בסטופ אחד תקטין אותו בחצי.

בשנים האחרונות גברו השימושים בתחנות ביניים, כך שברוב המצלמות ניתן להשתמש בערכים של 1/2 או 1/3 סטופים המאפשרים גמישות גדולה יותר בצילום.
באופן אישי, המצלמה שלי מוגדרת ל-1/3 סטופים, ככה שתמיד אני זוכר שכל "קליק" בגלגלת יוריד או יעלה 1/3 סטופ.

חוק הגומלין בחשיפה

הדבר הטוב ביותר בהמצאתם של הסטופים זה שהם נותנים לנו דרך מאוד נוחה לשמור על החשיפה שלנו תוך כדי שאנחנו עושים שינויים בצמצם, בתריס וב-ISO.

נניח שאתם מצלמים תמונה עם ערכי חשיפה של  צמצם F11, מהירות תריס 1/100 ו-ISO 200. הנושא שלכם יוצא מעט מרוח, אז אתם מחליטים להגדיל את מהירות התריס ל-1/200.

בפעולה הזו אתם קיצרתם את זמן החשיפה בסטופ אחד, מה שאומר שעכשיו אתם תקבלו תמונה כהה יותר בסטופ אחד – דהיינו, חצי מכמות האור שנכנסה לתמונה הקודמת.
על מנת להחזיר את החשיפה לקדמותה, אתם תצטרכו להגדיל אותה שוב בסטופ אחד, רק שהפעם זה ייעשה על ידי הצמצם או ה-ISO.

זאת אומרת שבמקרה הזה, אנחנו נצטרך לפתוח צמצם מ-F11 ל- F8 (סטופ אחד) או להגדיל את רגישות ה-ISO מ-200 ל-400. בכך, אנחנו עשינו את השינוי הרצוי מבלי לשנות את החשיפה.

כמו שאתם יכולים להבין – כשאנחנו מתרגמים את החשיפה שלנו לערכים של סטופים, הרבה יותר קל לנו לשנות את הגדרות החשיפה מבלי לפגוע בחשיפה עצמה.

שיקולי הצלם בזמן החשיפה

בזמן שאתם מרכיבים את החשיפה שלכם משלושת המרכיבים שלה (צמצם, תריס, ISO), אתם צריכים להיות מודעים לכך שכל אחד מהפרמטרים משפיע באופן אחר על הצילום, ולא תמיד זה מה שאתם רוצים.

אם מהירות התריס שלכם תהיה איטית מדי, אתם עלולים למרוח את התמונה שלכם. זה יכול לקרות גם מתנועת המצלמה וגם מתנועת הנושא. מצד שני, לפעמים זה דווקא מה שאתם תרצו.

צולמה מהיד בחשיפה של 2 שניות תוך כדי תנועה. צילום: תומר אלמקייס.

אם הצמצם שלכם יהיה פתוח מדי, אתם עלולים לפספס אובייקטים שחשוב לכם שיהיו בפוקוס. מצד שני, עם צמצם פתוח אתם יכולים ליצור תמונות שבהן עומק השדה קטן והנושא מאוד בולט על פני שאר הסביבה שלו.

אם רגישות ה-ISO תהיה גבוהה מדי, אתם עלולים לצלם תמונות עם רעש דיגיטלי גבוה שמוריד מאיכות התמונה. וכמובן שגם כאן אולי זה דווקא מה שתרצו..

סיכום

כמו בכל דבר בצילום, התאמת שלושת הפרמטרים המשפיעים על החשיפה צריכה להיעשות באיזון נכון. לפני הכל, אתם צריכים להחליט מהן ההשפעות שאתם רוצים על התמונה ולבחור בהגדרות שיביאו לתוצאה הזו. לאחר מכן, אתם מסיימים לקבוע את החשיפה שלכם באמצעות 2 הפרמטרים האחרים.

הסטופים הם בהחלט כלי עזר מעולה שמאפשר לנו לשלוט בחשיפה בצורה מהירה ומדויקת יותר מבלי להסתכל כל הזמן על מד האור.

אז זהו להפעם, חברים.
אם נהניתם מהפוסט, הרגישו חופשי לשתף אותו עם אלו שלדעתכם ימצאו בו עניין דומה. בנוסף, אם יש לכם שאלות או הערות, אתם מוזמנים לרשום לי בתגובות שמתחת לפוסט.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

 

5 סיבות לכך שאתם צריכים עדשת פריים בתיק הצילום שלכם

מאת studioRL טיפים לצילום,עדשות ואופטיקה,ציוד צילום

אין ספק שעדשות זום הן פתרון מעולה כאשר מדובר בנוחות של הצלם. הן מביאות איתן מגוון רחב של אורכי מוקד, וכל שעל הצלם לעשות הוא להזיז את פרק כף ידו על מנת לשנות אורך המוקד של העדשה.

יחד עם זאת, עדשות הזום דורשות איזושהי פשרה מבחינת איכות התמונה. לצורך השינוי באורכי המוקד, העדשה מכילה קבוצות של אלמנטים שזזים קדימה ואחורה בזמן ביצוע הזום, ולכל תזוזה כזו יש השפעה אופטית על התמונה שלנו.
לרוב, הנפגעת העיקרית היא החדות של התמונה אך לעתים יוקצנו גם עיוותי החבית (בטווח הקצר), עיוותי כרית המחטים (בטווח הארוך), החשכת פינות הפריים והסטייה הכרומטית (CA).

לעומתה, עדשת הפריים היא עדשה בעלת אורך מוקד אחד. עדשות מסוג כזה מתאפיינות לרוב באיכות אופטית מצוינת ובצמצמים פתוחים מאוד. מלבד היתרונות האופטיים המצויים בה, קיימים גם היתרונות הפסיכולוגיים והאמנותיים שגם עליהם נדבר היום.

השאלה הנשאלת ביותר היא האם שווה לוותר על הגמישות הרבה של עדשת הזום לטובת האיכות של עדשת פריים?
אז כמובן שבראש ובראשונה הכל צריך להיות תואם לצרכים שלנו כצלמים, ומכיוון שאנחנו רוצים ארסנל מושלם של ציוד אנחנו שואפים לכסות את כל הטווחים שאנחנו צריכים.

הפתרון הבסיסי ביותר לכיסוי טווח רחב של אורכי מוקד – היא עדשת הזום, כמובן. זו בסך הכל בחירה די הגיונית וגם חסכונית, אך יחד עם זאת אני חושב שגם אם 100% מהצרכים שלכם מצריכים עדשת זום, עדיין חשוב שלכל צלם תהיה לפחות עדשת פריים אחת בתיק.

אז אתם בטח שואלים: מה כל כך מיוחד בעדשת פריים? ולמה היא תהיה לנו טובה כל כך?
יש לא מעט סיבות לכך, אבל העיקרית שבהן היא לימודי צילום, כי עם עדשת פריים אנחנו לומדים הרבה יותר טוב, הרבה יותר יעיל והרבה יותר מהר!

אם כן, בחלק הראשון של הפוסט ריכזתי עבורכם 5 סיבות מהותיות לכך שגם אתם צריכים לפחות עדשת פריים אחת בתיק הצילום שלכם.
בחלקו השני של הפוסט אתן לכם מס' טיפים שיעזרו לכם לרכוש את עדשת הפריים הבאה שלכם.

1. הצמצם פתוח לרווחה.

אחד היתרונות הבולטים בעדשות פריים היא שמדובר בדרך כלל בעדשות מהירות – והכוונה היא לעדשות עם מפתח צמצם מרבי גדול המאפשר צילום במהירויות תריס מהירות יותר.

לצורך ההשוואה – בעדשת זום/קיט אופיינית כמו 18-55 שכולכם מכירים, הצמצם הוא F3.5 בטווח הקצר ביותר (18mm) ו-F5.6 בטווח הארוך ביותר (55mm). ישנן עדשות זום בעלות מפתח צמצם מקסימאלי של 2.8F וישנן את עדשות הפריים ש-להן יש מפתחי צמצם פתוחים יותר באופן משמעותי כמו F1.2 (בקנון), F1.4, או F1.8 בהתאם לדגם העדשה.

נשמע מפתה? אני מניח שכן..

בתנאי תאורה לקויים, עדשת פריים בעלת מפתח צמצם גדול עשויה "להציל" אתכם בהרבה מקרים שבלעדיה הייתם נאלצים לצלם במהירויות תריס איטיות או פשוט להעלות את ערך ה-ISO ככל הניתן.
עדשות פריים יכניסו לכם הרבה יותר אור לחיישן, תוכלו לצלם במהירויות תריס הגיוניות גם בתנאי תאורה לקויים, תשתמשו בערכי ISO נמוכים יותר ותצלמו תמונות נקיות יותר מרעשים.

מעבר לעובדה המצילה הזו שהיא יתרון בפני עצמה, יש את יתרון עומק השדה הרדוד שאנחנו כל כך אוהבים. הצמצמים הפתוחים הקיימים בעדשות הפריים מאפשרים לנו לטשטש את הרקע בתמונות באופן כזה שנוכל ליצור תמונות מעניינות גם כאשר הרקע עמוס ומסיח את הדעת.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

חשוב לדעת שכאשר מדובר בצילום באור יום, לא תמיד תוכלו לצלם במפתח הצמצם המרבי של העדשה שלכם מכיוון שמפתח כזה מכניס המון אור, מה שידרוש מכם לצלם במהירויות תריס גבוהות מאוד שלא קיימות בכל המצלמות, ולפעמים גם על ערכי ISO נמוכים.

באופן אישי, כשרכשתי את המצלמה האחרונה שלי, דאגתי לכך שיהיו בה מהירות תריס מקסימאלית 1/8000 ורגישות מינימאלית של ISO-64. אלו מאפשרים לי לצלם בצמצמים פתוחים מאוד גם בשמש של אחר הצהריים.

אם בכל זאת המצלמה שלכם מוגבלת למהירות תריס מקסימאלית של 1/2000 או 1/4000, תמיד תוכלו להרכיב פילטר ND על העדשה, ובכך להקטין את כמות האור הנכנסת אל החיישן ולאפשר לעצמכם לצלם עם צמצמים פתוחים יותר.

דבר נוסף שלא הרבה מתייחסים אליו – צמצם פתוח בעדשה מאפשר לכם צפייה בהירה יותר בעינית המצלמה וגם מאפשרת למערכת הפוקוס לבצע פוקוס מדויק יותר בתנאי תאורה לקויים.

2. הגודל לא קובע.

ועדשות פריים הן ההוכחה לכך. עדשות זום תמיד תהיינה גדולות וכבדות יותר מעדשות הפריים, והן תמיד נותנות תחושה של משהו מאוד מקצועי ואיכותי. מה שהרבה לא יודעים זה שהן מכילות אלמנטים רבים, אז יש סבירות גבוהה יותר שמשהו עלול להשתבש.
זה קצת פחות בעיה כאשר מדובר בעדשות זום מקצועיות ואיכותיות מכיוון שהן בנויות לרוב על הצד הטוב ביותר אך זה תמיד יהפוך אותן ליקרות יותר וגם לפגיעות יותר בהשוואה לעדשות הפריים, כך שזה בהחלט נתון לשיקול.

3. איכות תמונה טובה יותר.

כל מי שמצלם בעדשות פריים יגיד לכם שהן מייצרות תמונות חדות, ברורות ומדויקות יותר. יתכן שחלק מהצלמים לא יסכימו עם טענה זו, אך זה בהחלט הגיוני שפחות אלמנטים בתוך העדשה יפחיתו הבהקים, סטייה כרומטית ושאר עיוותים.

למי שלא יודע, סטייה כרומטית (CA) זו סטייה אופטית שבה העדשה מתקשה למקד את ספקטרום הצבעים אל אותה נקודת התכנסות. היא מתבטאת בשוליים צבעוניים בגבולות המפרידים אזורים בהירים ואזורים כהים בתמונה והנטייה שלה להופיע המון בעדשות באיכות נמוכה. בדרך כלל זה קורה בשילוב של אורך מוקד ארוך (טלה) יחד עם צמצם פתוח.
אז לטכנולוגיה בת ימינו כבר יש שיפור משמעותי בתחום, אך עדשות הפריים מעלימות את הסטייה כמעט לחלוטין.

יתרון נוסף לעדשות הפריים – היא יודעת לעשות עבודה טובה בשמירה על החדות גם בקצוות הפריים.

4. קלה לנשיאה ולאחיזה.

מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הוצאתם את המצלמה מהתיק, צילמתם תמונה או שתיים והחזרתם את המצלמה לתיק?

עניתם נכון, אין אחת כזו. רובנו מבלים שעות בחברת המצלמה שלנו ולא דקות ספורות. רק בצילום חתונה אני מחזיק את המצלמה/ות עליי בסביבות 12-13 שעות. כשעבדתי עם עדשות זום, זה היה מאוד מאוד כבד ולא נח! דמיינו כתף אחת עם 70-200 וכתף אחת עם 24-70.. יחד עם המצלמות והפלאשים זה בסביבות 5-6 קילו שאני סוחב עליי יום שלם. זה מטורף!

כשעשיתי את המעבר לעדשות פריים, זה נהיה לי הרבה יותר קל. כבר אין כאבי כתפיים וגב אחרי חתונה, ואני גם לא נכנס יותר באנשים ומבקש "סליחה".

עם מעט חלקים נעים בתוך העדשה, עדשות הפריים נוטות להיות קלות יותר מעדשות הזום. באופן טבעי הן לרוב גם קטנות יותר, כך שהן לא בולטות מהגוף והן גם לא מאיימות על המצולמים שלכם.

5. מגבירה את היצירתיות.

אחת העובדות המסקרנות יותר בעדשות הפריים, היא העובדה שעובדים איתן הרבה יותר קשה!
כן, הרבה יותר קל לעבוד כשאתה עומד במקום ומסובב טבעת זום אבל זה קצת מקבע אותנו כצלמים ומרגיל אותנו לדפוס חשיבה וראיה צילומית מסוימת.

עדשת פריים תזיז אתכם ממקומכם ותגרום לכם להפעיל את המח היצירתי שלכם.
סליחה, היא לא תגרום לכם. היא תכריח אתכם.

במילים פשוטות יותר, אם אתם תזוזו במרחב שלכם אתם פשוט תחשבו על מיקום המצלמה והקומפוזיציה באופן מדויק יותר.

אני לא אומר שמי שמתקרב אל הנושא שלו עם זום הוא עצלן מכיוון שיש הרבה מקרים שבהם עדשת זום היא הדרך היחידה לצלם תמונות טובות. מה שאני אומר זה שאם תחזיקו עדשת פריים בתיק שלכם ותצלמו איתה מדי פעם, אתם תוכלו לשפר את היצירתיות שלכם למקום שעדשת זום לא יכולה להביא אתכם אליו.

לא מאמינים לי? יש לי טסט בשבילכם.

בפעם הבאה שאתם יוצאים לצלם, השאירו את עדשת הזום שלכם על אורך מוקד אחד שעליו תחליטו, ותצלמו ככה במשך סט צילומים שלם. אתם תגלו באופן ודאי שאתם עובדים קשה יותר, אבל אתם גם תגלו שזזתם יותר, שהתקרבתם יותר לנושא שלכם ושבסופו של דבר הוצאתם מעצמכם הרבה יותר.

אז איזו עדשת פריים מומלץ לקנות?

לאחר שהקשבתם ליתרונות שבעדשות הפריים, יתכן שלחלקכם נסגרה פינה בנוגע לקנייה, ויתכן שלחלקכם זה הדליק עוד איזשהו פיוז. כך או כך, אם בגללי (או אולי בזכותי) אתם תלכו מחר לרכוש עדשת פריים, אני לפחות רוצה לדאוג לכך שתעשו את הבחירה הנכונה עבורכם.

אחד הדברים הטובים יותר בשימוש בעדשות פריים זה מגוון העדשות העומדות לרשותכם. אלמלא היו לי עדשות פריים, סביר להניח שהייתי מסתובב היום עם 2 עדשות זום שסוגרות לי את כל הפינות, אך עם פריים זה לא כך. בסט צילום אחד אני משתמש עם 4-5 עדשות שונות, ונהנה מכל אחת בפני עצמה, מה שמגביר לי את היצירתיות ואת זריקות האדרנלין.

בואו ניקח בחשבון שכרגע אתם מצלמים בעדשת זום ואתם רוצים להוסיף עדשת פריים אחת לתיק שלכם, ושהיא גם תהיה לכם שימושית..

האופציה היעילה והזולה ביותר שמתאימה לכולם היא עדשת 50 מ"מ שקיימת בגרסת ה-1.8F ובגרסת ה-1.4F (יקרה יותר).
50 מ"מ הוא אורך מוקד הזהה לטווח הראיה של העין האנושית. הוא אינו משנה את הפרספקטיבה של המציאות ולכן יש לו שימושים רבים, החל מצילום רחוב, נוף או פורטרט.

אם אתם מצלמים במצלמת קרופ, אז עליכם לקחת בחשבון שבאורך מוקד 50mm התוצאה תהיה באזור ה-75 מ"מ, כך שאם 50 מ"מ זה אורך המוקד שאתם רוצים, אתם תצטרכו לרכוש 35mm.

אם אתם אוהבים להתקרב לנושאים שלכם ולקבל תמונות עם עומק ויזואלי עשיר, אז 35mm או 24mm יעשו את העבודה.
שוב עליכם לזכור את עניין הקרופ ולנהוג בהתאם.

אם אתם אוהבים לצלם את התמונות שלכם מרחוק, אז עדשת טלה כמו 85mm או 100mm יעשו את העבודה.
אני ממליץ לכם לקרוא גם את הפוסט שכתבתי על העדשה 85 מ"מ 1.8F.

לחצו כאן כדי לדעת עוד על עדשות ועל נושא הקרופ.

סיכום

היו לי לא מעט עדשות ב-10 השנים האחרונות. ב-7 שנים מתוך ה-10 אני צילמתי בעדשות זום בלבד. לפני 3 שנים קניתי 50 מ"מ F1.8 ובאותו רגע התאהבתי (!), אבל יותר מאיך שהתאהבתי, אני הייתי מאוד מופתע מעצמי – איך חייתי 7 שנים בלעדיה?

היא זולה, היא קטנה, היא פשוטה, אבל היא איכותית כמו עדשה שעלתה לי 7000 ש"ח. זו ההרגשה שהרגשתי באותו רגע.

אז הבנתי.
הבנתי שבזבזתי זמן במחשבות לא נכונות, ולא איחר להגיע היום שבו החלפתי את כל העדשות שלי לעדשות פריים. הייתי חייב שהאיכות הזו תופיע בכל התמונות שלי ולא רק בחלקן.

אז אולי אתם לא מעוניינים להיות משוגעים כמוני, אבל אני בהחלט ממליץ לכם להחזיק לפחות עדשת פריים אחת!!!
50 מ"מ (או 35 בקרופ) תעלה לכם כמה מאות בודדות של שקלים, היא תמיד תהיה שם בשבילכם והיא גם תשמש לכם כעדשת גיבוי מעולה.

חברים, כיף גדול שקראתם אותי.
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להשתמש בכפתורי השיתוף ולשתף אותו בשמחה לאלו שימצאו בו עניין דומה.
יש לכם סיבות נוספות שמצדיקות את עדשת הפריים בתיק? שתפו אותי בתגובות למטה.

אז נתראה בפוסט הבא 🙂

10 כלים שימושיים שיעזרו לכם להביע רגש ותחושות בתמונות שלכם

מאת studioRL השראה והעצמה,טיפים לצילום,טכניקות צילום

אני חושב שהעוצמה הגדולה ביותר של הצילום זו היכולת להביע רגש באמצעותו. אם תשימו לב, אתם תגלו שהתמונות החזקות ביותר שנחרטו לכם בזיכרון, אלו תמונות המביעות רגש ומצבי רוח מסוימים.

הרגש והתחושות שהתמונה מעבירה, הם אלו שיגעו בצופה ויגרמו לו לאהוב את התמונה ולזכור אותה.

לדעתי, צלם טוב הוא כזה שיכול ליצור תמונות שמעבירות לצופה את היחסים שלו עם הסצנה יחד עם תחושות מסוימות שבגללן הצופה ירצה לבהות בתמונה עוד מספר דקות, ליהנות ממנה ולשאול עליה שאלות.
וכך, אם אנחנו נתבונן בתמונותיהם של צלמים שנחרטו בהיסטוריה, אז נגלה מכנה משותף אחד בין כולם, וזהו אלמנט הסיפור והרגש. התמונות שלהם גורמות לנו להיכנס אל תוך התמונה והסיפור שלה ולהרגיש שאנחנו מחוברים לסיטואציה המצולמת.

תחשבו על סיטואציה פשוטה של צילום נוף.. אתם יכולים לצלם תמונת נוף נקייה שמדברת על הטבע והיופי שלו בלבד, ואתם יכולים לצלם תמונה שבה רואים אדם נהנה מהנוף בצורה כלשהי.. אתם יכולים לצלם תמונת טבע מלאה בצבע, יופי ואור – כזו שיותר מדברת על פלאי הבריאה, או תמונת טבע קודרת – כזו שתרמז יותר על בואו הקרב של סוף העולם..

חשוב לדעת שכשם שכל צלם יצלם תמונה אחרת בהתאם לאופי שלו ולמצב הרוח שלו בזמן הצילום, כך גם כל צופה עשוי להתחבר לתמונה אחרת בהתאם לאופי שלו ולמצב הרוח שלו בזמן הצפייה.

טוב, אז אתם לא באמת יכולים לנחש את מצבי הרוח של הצופים בתמונות שלכם, אבל זה די טוב מכיוון שהתמונה שאתם מצלמים היא ביטוי רגשי של מה שאתם רואים דרך העינית בזמן הצילום, ואת התחושות האלה אתם רוצים להעביר לצופה.

אז מה באמת אפשר לעשות על מנת להכניס קצת רגש לתמונות שלנו ולשתף את הצופה באותן התחושות שחווינו בזמן הצילום?

הכנסת עומק רגשי לתמונות זו אמנם משימה לא פשוטה, אך יחד עם זאת היא אפשרית. בפוסט שכתבתי על השפה הצילומית, דיברתי על כלים כמו אור, קומפוזיציה, זוויות צילום וכדו' שבעזרתם אנו מדברים את השפה שלנו ללא מילים. הפעם אני רוצה להראות לכם איך בעזרת טכניקות פשוטות ומעט פסיכולוגיה, אנחנו נוכל לבטא רגש בתמונות שלנו ולהוביל את הצופה בתמונה לעבר התחושות שחווינו בזמן הצילום או אלו שרצינו להנציח.

אז ברוח האביב שכבר כאן, וברוח החופש והבילויים המשפחתיים שהוא מביא איתו, מוגשים לפניכם 10 כלים שאני משתמש בהם באופן אישי על מנת לבטא רגש ותחושות בתמונות שלי. כלים אלו מלווים אותי בכל סט צילומים, בין אם מדובר בצילום אנשים ובין אם מדובר בצילום אובייקט דומם כגון נוף או תכשיט.

1. תרגישו את הסיטואציה. תתחברו אליה.

הצלם אנדרה קרטס אמר פעם: "לראות זה לא מספיק. אתה צריך להרגיש את מה שאתה מצלם".

מכיוון שאתם אלו שיוצרים את התמונה בפועל, אז ישנה חשיבות רבה למצב הרוח שלכם בזמן הצילום ולהשפעה שלו על התוצר הסופי. אם תצלמו חתונה ותהיו במצב רוח מדוכא, יהיה לכם קשה מאוד לבטא רגש של שמחה ואושר בתמונות.
תבחנו את עצמכם ותביטו רגע על תמונות שצילמתם (כאלו שאתם ממש אוהבים), ותוכלו להיזכר באופן מוחלט במצב הרוח שהייתם בו בזמן צילום התמונה.

כך צלם של אנשים חייב לאהוב אנשים ולהתרגש מהם, צלם טבע חייב לאהוב את הטבע, להכיר אותו ולהתרגש ממנו, צלם הספורט חייב שתהיה לו זיקה לספורט כי אחרת הוא לא יצליח להתרגש ולרגש, וצלם התכשיטים חייב להתלהב ולהתרגש מעיצובים כי אחרת הוא לא יצליח לצלם אותם בצורה טובה.
כך או כך, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים. ככל שתבינו יותר את הסיטואציה, תתחברו אליה ותרגישו אותה, כך תצליחו לספר סיפור מרגש יותר.  

טיפ ממני: לפני שאתם מתחילים לצלם – הניחו את המצלמה בצד, התבוננו בסצנה שאתם רוצים/צריכים לצלם ובחנו אותה.

לפעמים אנחנו נוטים לצלם כל הזמן, גם אם אנחנו לא ממש מרוצים מהתוצאות שלנו. כשאתם רוצים להעביר רגש, כדאי לכם לפעמים להניח את המצלמה בצד לפרק זמן מסוים ופשוט להתבונן על הסיטואציה, להבין אותה וליהנות ממנה.. ממש להניח לרגע את התפקיד שלכם כצלמים ופשוט להתבונן על הסיטואציה כאחד האדם. אחרי מספר דקות אתם תגלו שלמצב הרוח שלכם יש חלק גדול יותר בסיטואציה, וזה בדיוק הזמן לגשת אליה ולצלם אותה – הפעם מנקודת מבט של צלם שהפך להיות חלק מהסיפור.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

2. השתמשו באור כמכחול ביד הצייר.

אור ומצב רוח מתקשרים בקשר הדוק לאיך שהמח שלנו חווה תחושות. אי הנוחות שאנחנו מרגישים כשאנחנו עוברים באזור חשוך בלילה היא שונה לחלוטין מהתחושה הנוחה והמרגיעה שאנחנו מרגישים לאור השמש השוקעת.

בצילום, האור ואיך שאנחנו משתמשים בו, הוא אחד מהגורמים העיקריים שקובעים את מצב הרוח והרגש שהתמונה מעבירה, ולכן כצלמים אנחנו חייבים לעשות שימוש באור על מנת להתחבר לחיבור הרגשי שיש לכולנו.

צילום: תומר אלמקייס.

נפילת האור והצל לא רק תספר לנו איך אנחנו מרגישים כשאנחנו מסתכלים על התמונה, אלא גם תיתן לנו רמזים ויזואליים על ממדי העומק שבמרחב.
כדי לנצל את האור בתמונות בצורה הטובה ביותר, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות זה להתבונן על האור והצל, איך ואיפה הם נופלים, ובכך להתאים את המיקום שלכם (או של הנושא שלכם) בהתאם, וכך גם את החשיפה.

צילום: תומר אלמקייס.

לא משנה אם אתם מצלמים בתאורה רכה או קשה, בתאורת יום או בתאורת פלאש, בתאורה חמה או בתאורה קרה – אור זה עניין של הכשרה. אתם צריכים להכשיר את העין שלכם להבחין באור ולדעת לתרגם אותו לצילום.

הנה מספר טכניקות לשימוש באור על מנת לבטא תחושות:

על מנת לבטא דרמה בתמונות שלכם, השתמשו בתאורה קשה וקונטראסטית.

צילום: תומר אלמקייס.

על מנת לבטא רומנטיקה ורוך בתמונות שלכם, השתמשו בתאורה רכה ונעימה.

צילום: תומר אלמקייס.

על מנת לבטא תחושה חלומית / מיסטית, השתמשו בתאורה המאירה את הנושא שלכם מאחור (מקור תאורה מול הצלם).

צילום: תומר אלמקייס.

3. הרגע המכריע הוא הבסיס של כל סיפור.

הצלם הגדול אנרי קרטייה ברסון אמר פעם ש"אין דבר בעולם שאין לו רגע מכריע".
לכל סיטואציה (הערת המחבר: למעט צילום של אובייקט דומם בסטודיו) ישנו רגע אחד מכריע שאם אתם תצלמו אותו, אתם תקבלו סיפור מושלם.

הרגע הזה יכול להתקשר לחיבור בין אלמנטים בפריים (צבע, צורה, אנשים, בעלי חיים וכדו') והוא יכול להתקשר דווקא לרגע הנכון שבדיוק נכנסה קרן אור, והאירה איזה עץ ברקע באופן מושלם. כך או כך, בכל צילום שאנחנו מצלמים אנחנו חייבים להביט עוד מספר דקות דרך העינית על מנת לתפוס את הרגע הנכון.

אם כן, אפשר להסיק מכך שלכידת הרגע המכריע היא צעד חשוב ביותר בהטמעת רגשות בתוך התמונות שלנו. בין אם מדובר בחיבוק אוהב בין בני זוג או אמא וילד, ובין אם מדובר בצחוק קל שמתפתח לצחוק אמיתי מהבטן – תפיסת רגע של תגובה רגשית תעסיק את הצופה ותציף אותו ברגשות.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

אז איך מזהים את אותו רגע שבו נכון לנו ללחוץ על המחשף?

ישנם מספר דברים שאתם יכולים לעשות על מנת לעזור לעצמכם לזהות רגע, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לממש את הסבלנות ולהשתמש ביכולת הראיה שלכם על מנת לזהות תנוחות של אנשים, הבעות פנים ושפת גוף. בהרבה מקרים, אלו גם יעזרו לכם "לצפות" את הצעד הבא.

עכשיו אתם יכולים לשאול את השאלה: איך תופסים את הרגע כשאנחנו מצלמים אדם בסצנה מבוימת? וזו שאלה מעולה, מכיוון שסצנה מבוימת היא סצנה שלכאורה אנחנו מכוונים בה הכל, עד לפרטים הקטנים.
אז אגלה לכם את הסוד..

השיטה היא מאוד פשוטה. כצלמים, אתם רואים את הלוקיישן, את האור, את הזווית, את הקומפוזיציה, ובקיצור אתם רואים את הפוטנציאל הצילומי שקיים באזור מסוים. את הנושא שלכם אתם לא חייבים לביים פיזית אלא להעמיד אותו במקום שאתם רוצים ולהסביר לו או להדגים לו פיזית (בעצמכם) איך הייתם רוצים שהוא יישב, ופשוט לתת לו לעשות את זה בעצמו ולמצוא את התנוחה הנוחה לו ביותר.

תוך כדי שהוא מסדר את עצמו, זה זמן מעולה לצלם תמונות מעולות. כשהוא כבר מצא את עצמו משתלב בתמונה שלכם, דברו איתו, תעסיקו אותו במחשבות על נושאים מרגשים שיוציאו ממנו מבטים והבעות פנים אמיתיות. אתם יכולים גם להצחיק אותו ולשתף אותו בתמונות שצילמתם על מנת שידע שלהתנהג באופן טבעי זה בסדר.

צילום: תומר אלמקייס.

בסיום הסשן, זה הזמן לתת עוד מספר קליקים כדי לתפוס רגעים אמיתיים. לפעמיים דווקא התמונות האלה הן התמונות המוצלחות ביותר.

מה שחשוב לזכור זה שלכל אדם יש המון הבעות פנים, והמון זוויות שבהן הוא נראה טוב יותר או פחות, ולכן חשוב לדעת שרגע מכריע הוא לאו דווקא רגע אחד מתוך סט צילומים שלם. נכון שזה מאוד יפה לתפוס רגע אחד של צחוק מתפקע שמספר את הסיפור כולו אבל צריך לדעת שבסט צילום אחד אנחנו יכולים ללכוד מנעד רחב של רגשות בתמונות שונות.

צילום: תומר אלמקייס.

4. התייחסו לעיניים, למבטים ולהבעות הפנים.

העיניים הם החלון לנשמה, ככה אומרים. אצל כל אדם או בעל חיים, העיניים תמיד יעבירו את מה שהאדם מרגיש. דרך עיניו של אדם אתם תוכלו לדעת אם הוא שמח או עצוב, מדוכא או מאושר, שלו או טרוד וכדו'.. לכן, כשאנחנו מצלמים פורטרט, אנחנו חייבים לשים דגש על העיניים של המצולם ועל המבטים שלו מכיוון שאלו משמשים אותנו כדלת כניסה אל תוך הנפש שלו וכבסיס ללכידת הרגשות שהוא חש.

לפעמים מבט חטוף הצידה והרמת גבה יכולים לתאר סיפור ש-5000 מילים לא יוכלו לתאר. אם אתם נמצאים בסשן שבו אתם יכולים לדבר עם המצולם שלכם, אז דברו איתו על נושאים מעניינים ומרגשים, ותוך כדי אתם תגלו אינסוף מבטים והבעות פנים שונות שכל אחד מהם יכול להיות סיפור בפני עצמו.

צילום: תומר אלמקייס.

5. תחשבו "קומפוזיציה".

קומפוזיציה היא היבט חשוב מאוד בצילום, ועל ידי קבלת החלטות נכונות בבניית הקומפוזיציה אנחנו יכולים להוסיף עומק מרחבי ורגשי לתמונה. הקומפוזיציה היא זו שאחראית על העומק החזותי שבתמונה, ובאופן ישיר היא אחראית על הדגשת הנושא שלנו והחיבור שלו בין האלמנטים בפריים.

למען הסדר הטוב, אתם צריכים לדעת שצילום הוא מדיום שלוקח סצנה תלת ממדית ומשכפל אותה על גבי מדיום דו ממדי.
מבלבל? הנה הסבר..

כשאנחנו מביטים על העולם מבעד לשתי עיניים, אנחנו בעצם מביטים עליו מ-2 זוויות שונות שהמח מחבר אותם יחד לכדי תמונה אחת. ככה בעצם אנחנו יכולים לחוות את העומק שבעולם ולזהות אובייקטים במרחקים ובגדלים שונים.
בצילום זה אחרת, מכיוון שבצילום אנחנו מצלמים עם עדשה אחת (אלא אם כן מדובר בצילום סטריאוסקופי), והתוצר הסופי הוא תמונה שטוחה.

אז איך אנחנו יכולים לקחת אובייקט שהוא שטוח ולתת לו אשליה של עומק?

אפשר לבנות את התמונה בשכבות, כאשר יש אלמנט/ים בחזית, במרכז וברקע של הפריים. אלו ימשכו את העין של הצופה מחזית הפריים אל סופו. אפשר להשתמש גם בקווים מוליכים, מסגור תמונה טבעי, או כל אלמנט (פיזי או ויזואלי) אחר שיוביל את העיניים של הצופה בתמונה מחזית הפריים לעבר הנושא ולעומק הסיפור.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

אפשר גם לנצל שטחים מתים על מנת לתת תחושה של בידוד ולעזור לנושא להתבלט, או לשנות את זווית הצילום על ידי צילום מלמטה או מלמעלה כדי לשנות את התחושה המועברת.

צילום: תומר אלמקייס.

6. תבחרו את אורך המוקד הנכון.

אחת מהשאלות שאני אוהב לשאול בסדנאות שלי היא: מהן הסיבות שמשפיעות עליכם לבחור לצלם באורך מוקד מסוים? רוב התשובות מסתכמות בתלות במרחק של הצלם מהנושא, תלות בגודל החלל וכדו'.. מה שהרבה לא מתייחסים אליו זה שלאורך המוקד ישנו תפקיד הרבה יותר חשוב מלקרב אלינו אובייקטים רחוקים או להיפך. התפקיד הזה מתקשר בקשר ישיר לתחושות שהתמונה מעבירה.

אותו תפקיד נקרא "פרספקטיבה".

בחירת אורך מוקד נכון לכל סיטואציה זה עניין מאוד חשוב לתחושה שמעבירה התמונה. כבר כתבתי בעבר על אורכי מוקד בפוסט "כל מה שאתם חייבים לדעת על עדשות", אז אם לא קראתם – אני ממליץ לכם לקרוא ולהתאמן בבית על צילום באורכי מוקד שונים ממרחקים שונים על מנת להבין את השינויים.

עדשה רחבה ממרחק קרוב למצולם שלכם תיצור לכם עומק ויזואלי הרבה יותר גדול מעדשה צרה ממרחק גדול..
בסביבה אינטימית שבה אני מחפש רגש ורגעים אמיתיים בתוך הסיטואציה, אני מעדיף אורכי כגון 20 מ"מ, 35 מ"מ או 50 מ"מ שמאפשרים לי להיות קרוב יותר לנושאים שלי. בסיטואציות שבהן אני מחפש "לצוד" רגעים מרחוק מבלי שישימו לב אליי, אני מעדיף להשתמש באורכי מוקד כמו 85 מ"מ או 105 מ"מ.

צולם באורך מוקד 24 מ"מ. צילום: תומר אלמקייס.

צולם באורך מוקד 85 מ"מ. צילום: תומר אלמקייס.

7. חפשו את הפרטים הקטנים.

הביטוי האותנטי והאמיתי ביותר של הרגש הוא זה שמגלה את נפשו של האדם, והמטרה של כל צלם צריכה להיות לכידת הרגש.
אז נכון, אם נשים לב לעיניים ולהבעות הפנים, אנחנו נוכל להעביר תחושות לצופה די בקלות ומבלי לעבוד קשה מדי, אבל לפעמים אפשר לחפש את הרגש גם במקומות אחרים כמו שפת גוף, אגלי זיעה על הגוף, תנועות הידיים והרגליים של המצולם וכדו'. גם בצילום מסוג אחר, במקום לצלם תמונה המציגה את כל הסצנה בשלמותה, אתם יכולים להתמקד באובייקט אחד בודד שיספר הרבה יותר.

אל תגבילו את עצמכם בחיפוש אחר הפרטים הקטנים שייצרו או יחזקו את התחושות שהתמונה מעבירה.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

8. פוטוגניות קיימת רק בראש שלכם.

כבר יצא לכם לשמוע ממצולם שלכם שהוא לא פוטוגני? אני בטוח שכן..

אז מה זה באמת "פוטוגני"? האם זה קיים או שזה מונח שאנשים שיודעים להצטלם המציאו? אני חושב שזה באמת נושא פילוסופי שדורש פוסט בפני עצמו, אבל לצורך העניין אני מעוניין להסביר מה אני חושב על זה.

במהלך השנים שבהן אני מביט על המון אנשים דרך העדשה, למדתי להכיר את אותו אלמנט שהופך את האנשים לפוטוגניים.
ולא, לא מדובר במראה הפיזי של האדם כלל, לא מדובר באיפור וגם לא ביכולותיהן הקסומות של תוכנות העריכה. מדובר באיזשהו אור פנימי שמוקרן החוצה כאשר האדם מתנהג בטבעיות ומוציא מעצמו את ה"אני" האמיתי שלו.

תמונה של דוגמנית יפה עלולה להיות ריקה מתוכן מכיוון שהיא מציגה יופי של אדם בלבד, ללא סיפור חיים או השקפות עולם.
ישנו ציטוט מאוד יפה שאני אוהב: " ליצור תמונה שמציגה איך אדם נראה, זה דבר אחד. ליצור דיוקן שמציג את מי שהוא, זה דבר אחר." (-פול קאפוניגרו).

כמעט בכל יום אני שומע את הביטוי "אני לא פוטוגני". מה שאותם אנשים לא יודעים זה שהסיבה לכך שהם לא פוטוגניים היא כי תמיד שהם עומדים מול מצלמה הם מנסים להיות מי שהם לא.

כצלמים, אני רוצה שתשימו לב למשהו.. כשאתם מצלמים את האנשים היקרים לכם, אתם תמיד תנסו לצלם אותם ברגעים מרגשים, עם צחוק יפה או מבט מסוים שגורם לכל אחד להתאהב בהם. שם אתם עושים את זה באופן טבעי, אבל אתם יכולים להתחיל להתייחס לזה ולהשתמש בזה בכל פעם שאתם מצלמים.

צילום: תומר אלמקייס.

הנה תרגיל קטן שיעזור לכם לגרום לכל אדם לחשוב שהוא פוטוגני (התרגיל אינו דורש מצלמה 🙂 ):

במהלך שיחה פשוטה שלכם עם חבר או בן משפחה, תתייחסו להבעות הפנים של האדם שמולכם ולביטויים שהם מייצגים. היתרון שלכם כאן הוא שאתם ללא מצלמה, והאדם שמולכם מרגיש אתכם מאוד בנח. במצב כזה אתם יכולים לראות אותו במגוון דרכים שונות כגון: שובב, מטופש, שלו, מוטרד, נרגש, עצוב, שמח וכדו'..

תוך כדי התבוננות תחשבו לעצמכם באילו נקודות הייתם לוחצים על המחשף כדי לצלם תמונה.. נסו את זה ותיווכחו שב-10 דקות של שיחה אתם יכולים לצלם מלא תמונות שכל אחת שונה מהשנייה לחלוטין. את אותה טכניקה בדיוק אתם צריכים ליישם בפועל כשאתם נמצאים בסט צילום גם עם אדם שאתם לא מכירים.

צילום: תומר אלמקייס.

הנה מספר טיפים שיעזרו לכם לקבל הבעות טבעיות ומרגשות מכל אדם:

  • התבוננו במצולם שלכם היטב במהלך שיחה וזהו את הבעות פניו השונות .
  • תגיעו לצילומים עם נושאים מוכנים לשיחה ותשתמשו בהם בזמן הצילום.
  • תתעניינו במצולם שלכם, תשאלו אותו על עצמו, על התחביבים שלו ועל העיסוקים שלו.
  • תיידעו את המצולם שלכם שכל מה שאתם רוצים לצלם זה את האדם שבתוכו ולא את החיצוניות. זה יעזור לו לעזור לכם.
  • תיפתחו גם בעצמכם. שתפו את המצולם שלכם בדברים האישיים שלכם, והוא ישתף אתכם בשלו. כתוצאה מכך, התמונות שלכם יתעוררו לחיים.

9. ספרו את הסיפור על ידי המחשת תנועה.

הייחודיות של צילום סטילס היא שכל תמונה היא הקפאה של רגע אחד זעיר – לנצח! אם הקפאת אותו הרגע מלווה בדינמיות מסוימת, אז אנחנו יכולים ליצור סיפור משכנע יותר וגם לשנות את מצב הרוח של התמונה לחלוטין.
אם כן, שימוש בתנועה בצילום כדי לספר סיפור – זו דרך מצוינת להוסיף עומקים של רגש לתמונות.  בסופו של דבר, אתם רוצים שהצופה ירגיש חלק מהסיטואציה שלכם ככל האפשר.

כצלמים, אנחנו יכולים לשפר את המעורבות של הצופה בתמונה על ידי שימוש במהירות תריס גבוהה המקפיאה רגעים חולפים כגון קפיצות של ילדים, התזות מים או סיטואציות דומות שאנחנו לא נוכל לראות בעיניים שלנו ללא המצלמה.

צילום: תומר אלמקייס.

לעומת זאת, בעזרת מהירות תריס איטית אנחנו נוכל לגרום למקור התנועה להימרח על גבי התמונה ובכך להמחיש לצופה את התנועה ולא להקפיא אותה.

צילום: תומר אלמקייס.

10. תגידו כן ליצירתיות, כן לשבירת הכללים ודי לפרפקציוניזם!

באופן מסוים, כולנו רוצים שלמות אמנותית ביצירות שלנו, אבל הרבה פעמים אנחנו שוכחים שלפעמים השלמות האמנותית מתרחשת כאשר מתגלה מהצופה תגובה רגשית שיכולה להיות מושגת למרות (או אפילו בגלל) חוסר שלמות טכנית.
היכולת לאמץ את היצירתיות, לשבור את הכללים ולהניח לרגע בצד את הפרפקציוניזם הטכני הם דרך מעולה ליצור חיבור רגשי עם הצופה בתמונה.

הוספת עומק יצירתי לתמונות שלכם יכולה להיעשות במספר דרכים. בעזרת התבוננות בסביבה בקפידה, התייחסות לכל פרט, אימוץ נקודות עניין, אור וצל, מרקמים והשתקפויות, צבעים, צורות וכדו' ושילוב שלהם בתוך התמונה שלכם, אתם תוכלו להוסיף רבדים נוספים של חיבורים וניגודים שיוסיפו לא מעט תחושות לתמונה.

מה גם, שיתר פרפקציוניזם יגרום לכם להתעסק עם יותר מדי עניינים טכניים בזמן בצילום שעלולים לפגוע יותר מאשר לתרום.

צילום: תומר אלמקייס.

צילום: תומר אלמקייס.

סוף דבר

הצלמת דורותיאה לאנג אמרה פעם ש"מצלמה היא כלי שמלמד אנשים איך לראות ללא מצלמה".

כשהתחלתי לצלם, לא תיארתי לעצמי שצילום הוא מדיום שדרכו אני אוכל לדבר ולבטא רגשות. היום אני מבין שמאז שהתחלתי לצלם אני שם יותר לב לפרטים, לרגעים, לרגשות ולביטויים – גם כאשר אני ללא מצלמה.
הצילום הוא מדיום שיכול לקחת כל אחד ואחת מאיתנו אל תוך עולם יצירתי אישי, אנחנו רק צריכים להבין שהצילום הוא השפה שלנו, והמצלמה היא העט.

חברים, תודה רבה שקראתם אותי גם הפעם.
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בכיף לאלו שימצאו בו עניין דומה לשלכם.

שיהיה לכולכם חג שמח,

נתראה בפוסט הבא 🙂

צילום ואמנות דיגיטלית – ראיון עם הצלם משה נחומוביץ' (חלק ב')

מאת studioRL השראה והעצמה,טיפים לצילום

בחלק הקודם של הראיון עם הצלם משה נחומוביץ', הוא סיפר לנו מעט על העולם שלו ועל איך שהוא התקדם במדרגות הצילום. 

בסיום הראיון, שאלתי את משה "מה זה צילום בשבילו" והאמת היא שלא ציפיתי לתשובה אחרת ממה שהוא ענה לי.. מה שהביא אותי להיכנס יותר לראש שלו מנקודת מבט של צלם ואמן, לשאול אותו את השאלות הבאות ואולי גם "לגנוב" ממנו מספר טיפים שעשויים לעזור לכל אחד ואחת מאיתנו.

הנאה רבה מובטחת 🙂

נ.ב.

אם עדיין לא קראתם את החלק הראשון של הראיון, אז זה הזמן. לחצו כאן למעבר לחלק הראשון של הראיון.

משה נחומוביץ'. צילום: שי טסלר.

משה, גם אני מצלם אנשים, ואני יודע עד כמה הם עשויים להיות מעניינים. מאוד מסקרן אותי לדעת מה מעניין אותך בבני האדם..

בתחילת הדרך לא ציפיתי שאני אהיה צלם של אנשים.. ממש לא ידעתי איך לדבר איתם ולרכך אותם כדי שיצאו טוב בתמונות. זה משהו שדרש המון ניסיון בעבודה עם אנשים, וזה דרש ממני בעיקר להכיר את עצמי.. אני אדם שמאוד לא אוהב להצטלם (העונה לשאלה זו לא החליף תמונת פרופיל משנת 2014), תנסה לכוון אליי מצלמה ואתה תראה שאני מתגונן כאילו מכוונים אליי נשק. בעוד חודשיים מצלמים אותי לחתונה (ובהזדמנות זו מזל טוב מצוות הבלוג :-)) ואין לי מושג איך אני הולך להתמודד עם זה..

אז בעצם התחום הזה של צילום אנשים מאוד מעניין אותי.. מהאנשים בדרג הנמוך ועד לאלו בדרג הגבוה, מהאנשים שאוהבים להצטלם ועד לאלו שסולדים מהמצלמה כאילו היא רובה סער המכוון לעברם. אנשים מעניינים אותי, ולא משנה איזו צורה הם לובשים. המטרה שלי היא ברורה.. אני צריך להיות סוג של פסיכולוג שלהם על מנת לצלם תמונות טובות שלהם. כשאני מצלם אדם, אני מחויב להכיר אותו, לדעת מיהו, מהו סיפור חייו, מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, להכיר את האופי שלו ואת ה"שיגעונות" שלו.. כל אלו עוזרים לי לספר עליו יותר.
זה מאוד קשה להוציא בתמונה אחת חיים שלמים של בן אדם, אבל זה גם האתגר הכי גדול פה.

צביקה הדר. צילום: משה נחומוביץ'.

צביקה הדר. צילום: משה נחומוביץ'.

אריק ברמן. צילום: משה נחומוביץ'.

קפה שחור חזק. צילום: משה נחומוביץ'.

איך אתה מתמודד עם אדם שיש לו בטחון עצמי נמוך או שהוא לא אוהב להצטלם בכלל?

בגדול, בן אדם שמשלם כסף עבור הצילומים הוא מגיע מחויב. הוא מודע לכך שהוא הולך להצטלם והוא גם שילם כסף עבור הצילומים האלה, כך שהוא נתון למה שאני אומר לו, ומבחינתו אני זה שמושך בחוטים. אז קודם כל, השעה הראשונה בדרך כלל מוקדשת לטסטים.. במהלך הטסטים אני מדבר איתו, צוחק איתו, שואל שאלות, מחמיא לו, ובקיצור גורם לו להשתחרר כמה שיותר.

יש כאלו שכוסית אלכוהול או מוסיקה גורמים להם להיפתח ויש כאלו שכאשר מחמיאים להם זה מוציא מהם יותר. צילום אנשים זה תחום מרתק שמאחוריו עומדת פילוסופיה שלימה מכיוון שכל אדם הוא אחר, ואתה כצלם חייב לדעת מי האדם שעומד מולך ולנתח אותו מבחינה פסיכולוגית על מנת שהתמונות ישדרו תדמית טובה.

ישנם אנשים שמאוד קשה לצלם אותם, ולא משנה כמה תשחרר אותם ומה תעשה. אלו אנשים שמאמינים באמונה שלימה שהם לא מצטלמים טוב או שהם פשוט חסרי בטחון לגבי המראה שלהם. אז אתה יכול לתפעל אותם, להצחיק אותם, להאיר אותם בדרכים יצירתיות, אבל יהיה לך מאוד קשה להוציא מהם את ה-100% אם הם לא ישנו את דעתם. לעומתם, ישנם אנשים שאתה רק מכוון אליהם את המצלמה ואתה מיד רואה כמה הם קורנים, כמה בטחון עצמי הם משדרים, כמה הם מודעים לפוטוגניות שלהם.. וזה באמת מדהים.

מה שעוד יותר מדהים זה שיכול להיות שדווקא אלו עם הביטחון העצמי הנמוך הם אלו שיצטלמו טוב, ואלו שיש להם בטחון עצמי מופרז יקבלו בעצם פעולה הפוכה.. ושוב, אתה כצלם חייב לזהות את האדם שמולך ולעשות את מה שאתה יודע לעשות כדי להוציא ממנו יותר. גם אם זה מצריך ממך לשתף אותו בתמונות ולהצביע לו באופן נקודתי על הבעות פנים או שפת גוף לא טובים.

אני אפילו זוכר מקרה אחד שצילמתי אמן מוזיקאי ולא הצלחתי לשחרר אותו גם אחרי שעתיים.. פשוט העמדתי אותו מול מראה ואמרתי לו "תסתכל איך אתה נראה". נכנסתי לאינסטגרם שלו והצבעתי לו על תמונות "סלפי" שהוא צילם את עצמו ושאלתי אותו – למה בתמונות ה"סלפי" שבאינסגרם שלו הוא כל כך משוחרר ועכשיו לא? אז הוא ענה לי ששם הוא הרגיש משוחרר יותר מכיוון שהוא צילם את עצמו. בסופו של דבר החזרתי אותו למראה ואמרתי לו שיתאמן מול המראה על הבעות הפנים האלה ושיחזור אליי כשהוא מוכן.

מדהים. וזה עזר?

בטח שזה עזר. הבעיה אצל רוב האנשים היא שהם מגיעים לצילומים עם זווית קבועה של הגוף כי הם מצטלמים ככה תמיד משום מה, והם פשוט חושבים שככה זה הכי יפה. המטרה שלי כאן היא להוכיח להם אחרת.

צילום: משה נחומוביץ'.

איפה עובר הגבול בין צילום לאמנות דיגיטלית?

קודם כל אני לא חושב שיש כאן גבול.. האמנות הדיגיטלית לא באה לחצות קווים או לשנות משהו בעולם הצילום.. זה פשוט זרם נוסף באמנות המודרנית העכשווית, ממש כמו שיש לך זרמים בציור ובמוסיקה.

מה שכן, כשיש לך שינוי מהותי של המציאות כמו שינוי בהבעות פנים של אדם או הקטנה / הגדלה של חלקים מסוימים של הגוף שלו, כאן זה באמת יוצא כמעט לגמרי מהצילום וזה הופך יותר לאמנות דיגיטלית.

אני עושה דברים כאלה רק כשמדובר בפרויקט הומוריסטי שזו המטרה שלו, אבל אם פונה אליי בחורה שרוצה שארזה אותה בפוטושופ אז אני אומר לה שאני נגד זה ושאני לא עושה דברים כאלה. מה שכן, התעשייה הזו היא תעשייה שיש בה משהו גדול ממך. לפעמים מדובר בלקוח גדול שרוב הזמן אתה לא יכול להלחם נגדו, אז כשלקוח כזה מבקש ממך, אתה לפעמים עושה את זה למרות שזה מציק לך ונוגד את כל הדעות שלך.

צילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'.

מסקרן אותי לדעת מי האדם הכי מעניין שפגשת במהלך העבודה שלך.

זה קרה ממש לא מזמן בעבודה שצילמתי מטעם "ידיעות אחרונות" לשער של "7 לילות". צילמתי את הזמר אביתר בנאי שהשפיע עליי מאוד מבחינה מוזיקלית במהלך הילדות שלי. כל פעילות בחיים שלי הייתה מלווה במוסיקה שלו, היא תמיד הייתה שם באהבות ובפרידות ואיפה לא.. ככה שמאוד התרגשתי לפגוש אותו בכלל ולצלם אותו בפרט.

מה שאני יודע על אנשים גדולים ומפורסמים זה שבשביל רובם אתה עוד אחד שמצלם אותם וזהו.. עם אביתר זה היה ממש שונה, ואני פשוט נדהמתי מכיוון שהוא דיבר איתי, הוא חש אותי ומאוד התעניין בי. אני אוהב לצלם אנשים וזה תמיד מרגש אותי, אבל איתו אני באמת יצאתי בתחושת HIGH.

אביתר בנאי. צילום: משה נחומוביץ'.

באמת החיבור שהיה שם משתקף דרך התמונות..

יום לפני הצילומים אני דיברתי איתו בטלפון והרגשתי שהוא די מפוחד מיום הצילום מכיוון שהוא לא אוהב להצטלם, באופן חד משמעי. אין לו בעיה שיצלמו אותו על הבמה, במקום הכי בטוח שלו אבל שלא יביימו אותו ויצלמו אותו עם איפור, עיצוב שיער וסטיילינג.

הרגעתי אותו בטלפון, וכשנפגשנו התחלנו לצחוק על טקסטים מהשירים שלו והוא סיפר מאיפה באו הטקסטים ומהי המהות שלהם. אתה באמת מזהה בן אדם עם צניעות מאוד גדולה וראיית עולם מאוד יפה. במהלך הצילומים הוא כל הזמן דאג לי ושאל אם אני צריך משהו, אם אני רוצה לשתות או לאכול..

התחלנו לצלם אצל המנהלת שלו בתל אביב, ואז בשלב מסוים עזבנו את כל האנשים ויצאתי אתו החוצה לבד.. טיילנו באזור מרכז תל אביב והוא שאל אותי שאלות מאוד אישיות, אז הבנתי שהוא שואל אותי את השאלות האלה כדי להרגיש יותר בנח עם הצילום ואיתי. בהמשך, אנחנו עברנו באזור מסוים והוא אמר לי "כאן חזרתי בתשובה". באותו רגע הרגשתי שהנפש שלו מאוד רגישה באזור הזה, אז באמת יצאו לו משם תמונות מאוד חזקות ועצמתיות.

באמת שזה היה יום צילום שהשאיר אחריו הרבה רגש וחוויה עצומה מאוד עבורי. אין ספק שהעובדה שאני מעריץ את הבן אדם היא גורם מאוד משפיע במקרה הזה, אבל זה עדיין היה מאוד מיוחד וחווייתי.

אביתר בנאי. צילום: משה נחומוביץ'.

אביתר בנאי. צילום: משה נחומוביץ'.

אביתר בנאי. צילום: משה נחומוביץ'.

מה הפרויקט הכי מעניין שצילמת?

האמת שקשה לי לשים את האצבע על פרויקט אחד שהוא באמת הכי מעניין מכיוון שכל פרויקט הוא שונה, וככזה הוא גם ייחודי ומיוחד, ובדרכו הוא לוקח אותך אל מקומות אחרים.

בכל זאת, תנסה..

אחד מהפרויקטים הבולטים שצילמתי היה פרויקט שבו לקחנו סלבריטאים ושאלנו אותם:
אם הייתה להם את האפשרות לשחק בסרט, אז באיזה סרט הם היו בוחרים לשחק?"

כל אחד נתן את התשובה שלו ובאמת הכנסנו אותו לתוך הדמות הראשית מהסרט שהוא בחר. היה שם את KILL BILL, "הסנדק", "קראטה קיד", "ספרות זולה" ועוד מספר סרטים.. הפרויקט הזה היה מעניין מאוד לביצוע והוא גם זכה להצלחה מעולה והוצג בתערוכה, כך שאין יותר כיף מזה. אבל שוב, כל פרויקט הוא ייחודי לכשעצמו וקשה להצביע על אחד שבאמת היה מעניין יותר מכולם.

אלדל גל עד – פייט קלאב. צילום: משה נחומוביץ'.

בטי רוקוואי – הסנדק. צילום: משה נחומוביץ'.

דנה רון – ספרות זולה. צילום: משה נחומוביץ'.

וולברין. צילום: משה נחומוביץ'.

ישראל אהרוני – קראטה קיד. צילום: משה נחומוביץ'.

עומר ברנע – הלגונה הכחולה. צילום: משה נחומוביץ'.

מיטל דה רזון – קיל ביל. צילום: משה נחומוביץ'.

שרה פון שוורצה מגלמת את מרלן דיטריך. צילום: משה נחומוביץ'.

משה, מה הפרויקט האמנותי האישי הכי משמעותי שיצרת?

"העולם בידיים שלנו" באופן חד משמעי. זה רעיון שעלה לי לגמרי במקריות, תוך כדי סשן צילומים שצילמתי איזשהו אמן.. כדי לעשות טסטים של התאורה אני השתמשתי ביד שלי (הפעלתי את המצלמה עם שלט רחוק) ועשיתי עם היד תנועה כזו שדומה לברווז (ללא כל סיבה).

באותה תקופה עבדתי באבטחה בלילות והיה לי זמן לערוך בזמן העבודה, אז עברתי על התמונות אבל לא ממש היה לי חשק להתעסק עם עבודה מסחרית.. הרגשתי צורך ליצור משהו משלי. ואז ראיתי את התמונה עם היד והתחלתי "לשחק" איתה ולנסות להוציא ממנה משהו. תוך כדי שאני עובד עליה, אני בעצם מבין שאני מרכיב צורה של ברווז אמיתי עם הנוצות והמקור וכל מה שצריך.. זה לגמרי היה מקרי ואפילו לא תכננתי לשתף את התמונה בפייסבוק..

שבוע לאחר מכן שיתפתי את התמונה בפייסבוק מתוך רצון ברור לקבל אהדה ותגובות טובות. לא היה לי שום תכנון להפוך את התמונה הזו לפרויקט, אבל אז קרה דבר מדהים.. התמונה זכתה לאהדה, לתגובות, לשיתופים רבים ואף לביקורות מיודעי דבר. הבנתי שיש לי כאן משהו שאני חייב להמשיך איתו.. לאחר חודש כבר נוספו לי עוד מספר בעלי חיים לסדרה והשאר היסטוריה.

העולם בידיים שלנו. צילום: משה נחומוביץ'.

העולם בידיים שלנו. צילום: משה נחומוביץ'.

העולם בידיים שלנו. צילום: משה נחומוביץ'.

העולם בידיים שלנו. צילום: משה נחומוביץ'.

העולם בידיים שלנו. צילום: משה נחומוביץ'.

בחלק מהתמונות השתמשתי בידיים שלי ובחלק מהן נעזרתי בידיים של אבא שלי מכיוון שלא הצלחתי לעשות את הצורות האלה בעצמי ולצלם בו זמנית. הייתי חייב "דוגמן ידיים" על מנת שאוכל לכוון אותו מזווית הצילום.

THE WORLD IN OUR HANDS (העולם בידיים שלנו) הפך במהרה לפרויקט ויראלי שהודפס על חולצות, והוצג במספ ר מגזינים ואתרים בולטים בעולם כגון: oneeyeland.com,  1x.com ו-fstoppers.com.

המסר העיקרי מאחורי הפרויקט הזה הוא שאם אנחנו לא נשמור על העולם בידיים שלנו אז אין מישהו שישמור עלינו. ובעלי החיים הם באמת העולם שלנו..

בתמונות הבאות אתם יכולים לראות איך זה נראה קצת מאחורי הקלעים..

צילום: משה נחומוביץ'.

ציור וצילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'.

אני רוצה שתספר לי קצת: איך אתה ניגש ליום צילום? איך אתה מגבש רעיון? איך אתה מביא אותו לידי ביטוי בפועל? כמה אנשים עומדים מאחורי תמונה אחת?

זה משהו שמאוד תלוי בסוג הפרויקט. אם מדובר בפרויקט גדול כמו עיתונים, מגזינים וכדו' אז מעורבים כאן לא מעט בעלי מקצוע כמו ארט דירקטור, מפיק, סטייליסטית, מנהלים וכדו'.. ברמת העיקרון, כל מי שלוקח חלק בהפקה צריך להיות מעורב בפרטים הקטנים.

כמובן שגם האמן המצטלם הוא שותף מלא בפרויקט. לפני כל יום צילום אני מתקשר לאמן שאותו אני מצלם, ואני שואל אותו דבר ראשון איך הוא לא רוצה להיראות בתמונות.. כמובן שאני מציג לו את העבודות שלי על מנת שיכיר את הסגנון ושידע מה אני עושה. במהלך השיחה ותוך כדי שאלות, אני מעלה רעיונות יחד איתו ובמידת הצורך אני שולח את הרעיונות האלו למפיק, לסטייליסטית וכדו'.

כשמגיע אליי אדם פרטי לצילומים למטרות יחסי ציבור, אני אומר לו שישלח אליי תמונות שהוא אהב מבלי להבין יותר מדי למה הוא אוהב אותן, ככה אני באמת מבין מה עושה לו את זה בתמונות.. לאחר שאני מבין את הכיוון שהוא מחפש, אני מכוון את עצמי אליו. כמובן שאני מסביר לו שאני לא יכול להיות צלם אחר מכיוון שיש לי סגנון צילום אישי, אבל התמונות שהוא שלח באמת עוזרות לי להבין אותו הרבה יותר. לאחר מכן, אנחנו עוברים לבניית קונספט של כל תמונה תוך מתן דגש על הסיפור, על המהות שלה ועל המסר שהיא תעביר בסופו של דבר.

אני מאוד חושב שזה נכון ויעיל שכל הגורמים המעורבים בפרויקט יהיו חלק מהתהליך של יצירת הפרויקט. כשזה ככה, אז כולם מגיעים ליום הצילום מתוך הבנה ברורה של מה שהולך להיות שם.
בשורה התחתונה, צריך ליצור הרבה רגש.. ואת הרגש הזה אנחנו יוצרים על ידי כך שכולם שותפים מלאים ביצירה וחווים אותה מתוך אותה התרגשות.

לפי מה שאני מבין ממך זה שברוב המקרים אתה יודע איך הולך להיראות הרקע (או הסביבה) של המצולם.

הסביבה שאני הולך "לשתול" למצולם שלי בדרך כלל מגיעה איתי ליום הצילומים עצמו.. זאת אומרת שהיא כבר צולמה מבעוד מועד. בדרך כלל אני זה שמצלם את התמונות של הרקע או הסביבה, אבל מדי פעם כשיש פרויקט לחוץ מאוד ואין זמן לצלם, או שאני נדרש "לשתול" סביבה שלא קיימת בארץ, אז אני רוכש תמונות (באישור לשימוש מלא) מאתר סטוק שאני עובד איתו.

בגדול, יש ימים שאני מקדיש רק בשביל לחפש מקומות לצילומים שישמשו אותי בשימוש עתידי, וככה אני יוצר לעצמי מעין מאגר כזה שממנו אני שואב תמונות בשוטף..

לא מזמן צילמת את השחקן ליאור דיין, והיו אלו תמונות שמאוד שבו את לבי גם מבחינת הקונספט וגם מבחינת הביצוע, אבל בעיקר בזכות היציאה מהקופסא. אני בטוח שיש לך מה לספר על הפרויקט הזה..

האמת, שאני מאוד שמח ששאלת את השאלה הזו.. לפרויקט הצילומים של ליאור דיין אני הגעתי עם ויז'ן בראש בלבד.. לא ידעתי אילו תמונות ישתלו ברקע ומה תהיה הסביבה שלו.. התמונות שהיו לי בראש הן: תמונה אחת שהוא יושב על עמוד תאורה, תמונה אחת שהוא צועד על מעקה של בניין, ותמונה נוספת של פורטרט נקי ללא מניפולציות גרפיות.

ליאור דיין. צילום: משה נחומוביץ'.

ליאור דיין. צילום: משה נחומוביץ'.

ליאור דיין. צילום: משה נחומוביץ'.

כשצילמתי אותו הוא ידע בדיוק מה אני רוצה, והתכוון לכל מה שאמרתי לו. ידעתי בדיוק את הזוויות שאני רוצה אותו מכיוון שהתמונות כבר היו אצלי בראש. לאחר הצילומים נכנסתי להליך רפואי ולא יכולתי להתעסק עם התמונות.. כשסיימתי את ההליך הרפואי, נמסר לי מצוות ההפקה של העיתון שהם צריכים את התמונות למחר(!), אז כשחזרתי הביתה באותו יום מיד התיישבתי לערוך את התמונות.

את התמונה עם עמוד התאורה אני הורדתי מאתר סטוק שאני עובד איתו, ובאמת אני מצאתי תמונה שהתאימה בדיוק למה שרציתי גם מבחינת זווית וגם מבחינת קומפוזיציה. הסיפור ההזוי הוא בעיקר על התמונה שהוא הולך על המעקה, מכיוון שהמעקה הזה הוא הגג של הבית שלי. כשסיימתי את התמונה הזו אני יצאתי עם חיוך מאוזן לאוזן.. אני מביט על התמונה ואני רואה אותו הולך על המעקה בבית שלי וזה נראה כאילו הוא ממש הולך על בניין גבוה בתל אביב (התמונה מורכבת מ-3 תמונות). הרגשתי בעננים, במיוחד עם כל הלחץ שהיה עליי באותו יום ושהוא לא הפריע לי להגיע לתוצאה מושלמת.

מי הצלם שאתה הכי שואב ממנו השראה?

האמת היא שאין מישהו ספיציפי מכיוון שיש לי כמות של צלמים שאני עוקב אחריהם ושואב מהם השראה. בגדול, זה מאוד משתנה מכיוון שמצלם אחד אני יכול לשאוב השראה על תאורה, ומצלם אחר אני יכול לשאוב השראה על עיבוד ועריכה. זה עשוי גם להשתנות בהתאם לאופי הפרויקט, כמו בפרויקט עם הידיים שבו שאבתי המון השראה מהצלמת ג'יל גרינברג שגם כן יצרה פרויקט של חיות. ישבתי פשוט שעות והסתכלתי על הקאצ' לייט בעיניים של המצולמים שלה כדי להבין איך היא משתמשת באור.

יש המון צלמים בחו"ל שאני עוקב אחריהם. אחד בוגר יותר, אחד מצועצע יותר.. ככה שאני די מתאים את ההשראה לי בהתאם לנושא שאני מצלם.

איך אתה שואב את ההשראה שלך מצלם אחר?

לפני הכל, אני מגיע מראש בידיעה שאני לא הולך להעתיק או לעשות כמוהו.. הרי גם אם אני ארצה, זה לא ממש יוכל לקרות מכיוון שכל אחד הוא ייחודי לכשעצמו. אני פשוט מביא איתי לצילומים את ה-אני שלי בלבד. ההשראות הן השראות, והן תורמות הרבה ליצירה, אבל אני מנטרל מהן את כל הסביבה ובעצם נשאר רק עם הדברים האישיים שלי, אלו שאני רוצה לגעת בהם.

סלבדור דאלי אמר משפט מאוד יפה שאולי יסכם לך את התשובה לשאלה הזו:
"אלו שלא רוצים לחקות כלום, לא יוצרים כלום".

לסיום, יש לך איזשהו טיפ לתת לאלו שקוראים עכשיו את הראיון איתך?

אני חושב שכל אמן חייב להאמין בדרך שלו ולשאוב כמה שיותר השראה מהעולם ומהסביבה שלו מכיוון שמשם מגיעים הרעיונות הכי גדולים. דבר נוסף – אל תפחדו להעז (!!) גם אם אומרים לכם בהתחלה שהסגנון שלכם לא עובד ושלא תצליחו איתו.
פשוט תאמינו במה שאתם עושים ותלכו עם זה עד הסוף!!

משה אשכנזי. צילום: משה נחומוביץ'.

ליטל שוורץ. צילום: משה נחומוביץ'.

סטטיק ובן-אל תבורי. צילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'.

סיכום

הראיון עם משה תם.. הוא חזר לביתו, ואני נותרתי עם חומר מוקלט של כשעה וחצי (!!!) שהייתי חייב להביא על הכתב. המעבר בפעם השנייה והשלישית על כל מה שנאמר פה גרם לי לחשוב המון על הדרך שאנחנו עוברים כצלמים וכאמנים, ובאמת להאמין ביכולות שלנו מכיוון שאנחנו הראשונים להכיר בהן.

בחלקים מהראיון, משה ממש הזכיר לי את נקודות ההתחלה שלי, את האמונה החזקה שהייתה לי בעצמי בתחילת הדרך, את הימים בהם ביצעתי עבודות ללא תשלום ורק מתוך רצון עז להשתפר וללמוד.

השיטוט באתר של משה נחומוביץ' הוא חוויה לעיניים ולנפש. יש לו כל כך הרבה עבודות שהוא יצר ב-7 השנים האחרונות, ואם אתם עדיין לא צפיתם בהן אז הגיע הזמן..

אם יש לכם שאלות למשה, או אפילו סתם לכתוב לו כמה מילים, אתם מוזמנים לעשות זאת ממש כאן מתחת לפוסט והוא יתייחס לכולכם.
כמו כן, אם אהבתם את הראיון עם משה, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה לכל אלו שימצאו בו עניין דומה.

נתראה (איך לא?) בפוסט הבא 🙂

לאתר של משה נחומוביץ: www.mozesart.com

צילום ואמנות דיגיטלית – ראיון עם הצלם משה נחומוביץ' (חלק א')

מאת studioRL השראה והעצמה,טיפים לצילום

אחת מהיכולות הגאוניות ביותר בעולם הצילום והעריכה הדיגיטלית, זו היכולת שלנו להשתמש באמנות הדיגיטלית על מנת ליצור עולמות חדשים שאינם קיימים במציאות, או פשוט לשנות את המציאות לפי ראות עיננו. אחד מהצלמים הבולטים בתחום הזה בארץ הוא הצלם משה נחומוביץ' שמצלם החל משנת 2010 בצורה מקצועית, ושאת חלק מהעבודות שלו אתם בוודאי ראיתם בעיתונים, במגזינים, או על גבי עטיפות אלבומים של לא מעט אמנים בארץ..

הייחודיות שלו היא שילוב של הרבה עולמות בתוך האמנות שלו, מה שמביא אותו לחשוב כל הזמן על רעיונות יצירתיים חדשים ולבצע אותם באופן מדהים ומעורר השראה.

משה נחומוביץ'

אני ומשה מכירים עוד מימינו הראשונים כצלמים, וכבר אז הוקסמתי מיכולות הצילום והעריכה שלו. מה שתפס אותי בעיקר זו העובדה שבכל פעם שהוא שיתף תמונה חדשה, הוא רק הראה לכולם איך הוא מצליח להתעלות על עצמו, להשתפר, ולהביא דברים חדשים. כל תמונה שהוא מצלם זוכה לביקורות ושיתופים רבים, וחלק מהפרויקטים שלו הפכו לתערוכות ואף התפרסמו בעולם. היכולת שלו להביט על העולם מנקודת מבט משולבת של צייר / צלם / אמן דיגיטלי, היא זו שכנראה הופכת את העבודות שלו לכאלו שאנחנו לא רוצים להוריד מהם את העיניים.

כיום משה מתעסק בצורה מקצועית בצילום אמנים למטרות מסחריות ויחסי ציבור, כאשר הרעיון העיקרי הוא צילום של האמן בסטודיו עם קונספט ברור וידוע מראש, ו"שתילתו" בסביבה אחרת באופן שנראה קרוב מאוד למציאות. בשנה האחרונה משה הוא (בין היתר) צלם הבית של מגזין "7 לילות" השייך לעיתון "ידיעות אחרונות".

הפעם אני בחרתי לרענן קצת את הבלוג שלי ולשאוב השראה מצלם שבאמת יש המון מה ללמוד ממנו. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו ואני ממש מעוניין לקבל תשובות לשאלות האלה שכנראה כולכם גם תרצו לשאול אחרי שתצפו קצת בעבודות שלו..

איזי. צילום: משה נחומוביץ'.

אברי גלעד. צילום: משה נחומוביץ'.

קפה שחור חזק. צילום: משה נחומוביץ'.

סטטיק ובן אל תבורי. צילום: משה נחומוביץ'.

מור חן. צילום: משה נחומוביץ'.

דיג'יי סקאזי. צילום: משה נחומוביץ'.

החלטתי לחלק את הראיון עם משה ל-2 חלקים, מכיוון ששיח הצלמים שלנו הורכב מהמון תוכן המשלב את סיפור ההצלחה שלו יחד עם טיפים ושיטות עבודה שהוא פיתח לעצמו במהלך הזמן. אי לכך, חלק זה של הראיון יוקדש כולו להיכרות עם משה ועם העולם שלו, תוך כדי שהוא ישתף אותנו בגלגולים שעבר כצלם וכאמן דיגיטלי.

אז אני באמת שמח לארח את משה אצלי בבלוג, ואני מקווה שהשהות שלו תהיה נעימה גם לכם 🙂

משה, ספר לנו קצת על התחום שבו אתה עוסק..
איך בעצם הכל התחיל? ומה הביא אותך להיות הצלם שאתה היום?

הכל התחיל בזמן שירותי הצבאי, שם גיליתי את הצילום כתחביב אמנותי שקסם לי מאוד. הייתה לי אז מצלמה פשוטה, והייתי מצלם כמעט כל דבר. אני זוכר שבכל יציאה הביתה אחרי 21 יום בבסיס, ישבתי לערוך את התמונות בתוכנת עריכה פשוטה. העולם הזה של עריכת תמונות נורא קסם לי, ובעיקר הייתה זו היכולת הבלתי מוגבלת שאפשרה לי לקחת תמונה קיימת ולשנות אותה בהתאם לרצונותיי.

צילום: משה נחומוביץ'.

עם הזמן התחביב המדהים הזה הפך למשהו מקצועי יותר, רכשתי את מצלמת ה-DSLR הראשונה שלי – Nikon D80 יחד עם עדשת קיט, ובמקביל התחלתי לעבוד עם תוכנת "פוטושופ". הרכישה של הציוד החדש והיקר (ביחס למה שהיה לי באותה תקופה) גרמה לי להתחייב יותר לתחום ולהתחיל להתעסק בו גם בפן המקצועי. הדחף הזה הביא אותי ללמוד יותר את רזי הצילום והמצלמה על מנת שבאמת אוכל להתעסק בהן בצורה מקצועית ומתוך הבנה מלאה.

אז מתי בעצם התחלת לעסוק בצילום באופן מקצועי?

קודם כל, אני חייב לציין שבהתחלה לא היה לי שום מושג בפן המקצועי של הצילום. לא ידעתי מה זה לקוחות, מה זה שירות ומה זה כסף, ולא היה לי שום מושג איך לעשות את זה. מה שכן – הרצון התעלה על הכל, התחלתי לפנות לאנשים באמצעות הפייסבוק, וחיפשתי עבודות ושיתופי פעולה לאו דווקא בתשלום. היו אלה אמנים, יחצ"נים, סוכני דוגמניות, מנהלים אישיים וכדו'.

פניתי למאות אנשים מהתעשייה. הרוב המוחלט לא פתח את ההודעות שלי או שפתח אותן ולא התייחס אליהן, אבל ידעתי שמספיק שאחד מתוך 100 יתייחס אליי. לא הייתי צריך יותר מזה.

הראשון להתייחס אליי היה הזמר אברהם טל. ממש בתחילת הדרך (לפני כ-7 שנים) פניתי אליו גם כן באמצעות הפייסבוק, הצגתי את עצמי, הראיתי לו קצת עבודות, וכעבור כמה דקות הוא נענה בחיוב להודעה שלי וכתב לי "תפגוש אותי מחר בחוף הים ונצלם".

זו באמת הייתה הרגשה טובה, ולמחרת אכן נפגשנו לצילומים. אני זוכר שהגעתי לצילומים עם תיק קטן מאוד שהכיל מצלמה ועדשת קיט, סוללה אחת שמחוברת למצלמה,ללא ציוד תאורה או ציוד מקצועי נוסף ובלי קונספט ברור לצילומים. אברהם די לקח את העניינים בידיים שלו, הסביר מה הוא רוצה וכיוון אותי מאוד לתוצר הסופי, אבל בסופו של דבר הכל היה עניין של אלתורים בשטח.
מכיוון שאברהם הוא אדם ביישן וצנוע, אז הוא יצא כך גם בתמונות אך יצאה שם גםאיזו ניגודיות מעניינת של אדם צנוע וביישן על פני תמונה צבעונית מאוד. אגב, הרומן עם אברהם טל נמשך עוד מספר שנים שהולידו איתו פרויקטים מעניינים נוספים.

אברהם טל. צילום: משה נחומוביץ'.

לאחר יום הצילום עם אברהם טל, הכל עבר מפה לאוזן וכעבור זמן לא רב נכנס לי הפרויקט הראשון שקיבלתי עליו תשלום. זה אמנם היה תשלום קטן מאוד שבקושי כיסה לי את הנסיעות של אותו יום, אבל הרגשתי בעננים עצם העובדה שמישהו היה מוכן לשלם לי בשביל שאצלם אותו.

הייתה זו להקת רוק שצילמתי לתמונת הקאבר של האלבום שלה. הם פנו אליי וכבר הרגשתי בעננים, אבל השיא היה כשהם הוציאו את הדיסק וראיתי את התמונה שלי מתנוססת בגאווה על עטיפת הדיסק. היום זו נראית לי עבודה כל כך ישנה ובנאלית, אבל ככה זה.. הרי כל צלם שיביט על העבודות שלו מלפני כמה שנים ימצא בהם פאקים. אנחנו פשוט כל הזמן למדים ומתפתחים צילומית ואמנותית, וכך גם משתפרים בהבאת החזון שלנו לידי ביטוי טוב יותר.

מדבריך ניתן להסיק כי מעולם לא למדת צילום באופן מסודר..

לא. אפשר לומר שאני אוטודידקט לגמרי.. כשקניתי את מצלמת ה-DSLR הראשונה שלי, פשוט "שיחקתי" איתה ולמדתי את הדברים תוך כדי ניסויים וטעיות. כמובן שעקבתי גם אחרי לא מעט בלוגים לצילום, קראתי המון מאמרים ברשת, צפיתי בסרטונים וחפרתי בכל מקום אפשרי על מנת שאוכל להגיע לתוצאות הטובות ביותר. בעיקר הייתי מחפש בגוגל סרטוני "מאחורי הקלעים" של הפקות צילום, על מנת להתרשם ממערך התאורה וללמוד מכך.

ואז יום אחד זה הכה בי.. לאחר התבוננות בכל כך הרבה סרטונים, הבנתי שאני חייב ציוד תאורה. אז מבלי להבין דבר וחצי דבר בעולם התאורה, נסעתי לחנות צילום בשם פוטופריק בתל אביב וקניתי סט תאורת סטודיו. אני חייב לחזק את העובדה שהגעתי לחנות מבלי להבין כלל בעולם תאורת הסטודיו, ברמה כזו שלא ידעתי מה זה פלאש, כבל SYNC או משדר רדיו.. פשוט הסברתי להם מה אני רוצה והם אמרו לי מה אני צריך… אז קניתי ערכת סטודיו הכוללת 2 פלאשים, 2 חצובות, מטריות, סופטבוקסים, מתקן רקעים נייד ועוד מספר דברים שימושיים.

באותה תקופה גרתי עדיין אצל ההורים שלי, וכאשר היה לי יום צילום הייתי פשוט מזיז את הרהיטים בסלון והופך אותו לסטודיו. מערך התאורה שלי היה קבוע, מכיוון שעדיין ידעתי מעט מאוד על העולם הזה ולא רציתי לעשות טעויות שאולי יפגעו בתוצר הסופי. מה גם, שכצלם מתחיל הביטחון הצילומי שלי היה חלש מאוד וזה היה לי מלחיץ ומפחיד לדעת שכל העיניים מתבוננות בי. מבחינתי, זה ממש לא היה המקום לנסות מערכי תאורה חדשים שמי יודע אם יצליחו..

מצד שני, לעבוד תמיד עם מערך תאורה קבוע זה לא משהו נכון בכלל, אבל תמיד האמנתי ביכולות העריכה שלי ותמיד ידעתי שכאן יש לי גיבוי מלא לכל בעיה שתצוץ. זו גם אחת הסיבות שכאשר שאלו אותי בהתחלה אם אני צלם, אז הייתי עונה שאני לא צלם אלא אמן דיגיטלי, ושהצילום הוא אחד מהכלים שבעזרתם אני בונה את היצירה.

אז היום אתה מגדיר את עצמך צלם או אמן דיגיטלי?

היום זה שונה..אם בעבר כל התמונות שלי היו מורכבות מ-20% צילום ו-80% עריכה, אז היום חלק מהתמונות שלי מורכבות מ-80% צילום ו-20% עריכה, ויש תמונות שזה 50-50. זאת אומרת שהיום אני מודע יותר לתהליך של הצילום עצמו, ויודע להבחין בפרטים קטנים וחשובים שבעבר לא הבחנתי בהם או שלא התייחסתי אליהם בכובד ראש.

דוגמא מעולה לכך היא כאשר אני לוקח בחורה שצולמה בסטודיו ומחבר אותה לרקע חדש.. אני צריך להתייחס לכיוון של האור עליה כדי ליצור חיבור מושלם, או לחלופין – לצלם אותה עם כיוון תאורה מסוים בהתאם לתמונת הרקע (כשאני יודע מראש מהי תמונת הרקע). כמו כן, גם העניין של הצל.. כשאתה מחבר אובייקט מסוים לרקע אחר אז אתה צריך ליצור לו צל על מנת שהוא יתקבל כחלק מהתמונה. כדי שזה יראה אמיתי, אתה צריך לדמיין את הצל כפי שהוא היה מתקבל במציאות עם אותה תאורה.
אלו דברים שבעבר לא התייחסתי אליהם כי גם לא ידעתי את החשיבות שלהם.

מור חן, סטנדאפיסטית ושחקנית. צילום: משה נחומוביץ'.

להקת "התקווה 6". צילום: משה נחומוביץ'.

מדובר בהיכרות עמוקה עם האור והצל, וכמובן שגם עם טכניקות של צילום ותאורה. ללא ההיכרות הזו, אני לעולם לא הייתי יכול ליצור תמונה בפוטושופ שהאלמנטים בה "שתולים" אך לא נראים כך.

לפיכך, כששואלים אותי היום מה אני, אז אני עונה שאני צלם ואמן דיגיטלי, אך קודם כל אני צלם.

ומאיפה באמת מגיעה ההשפעה הזו שעוזרת לך לחשוב על אינספור רעיונות ולפעמים גם ליצור יש מאין?

האמת שזה מגיע אליי מעולם הציור, שמשם באתי.. אבי היה צייר בעבר והוא ההשפעה הכי גדולה שלי בחיים מבחינת אמנות. אני זוכר שמחוץ לבית הישן שלנו היה מחסן ישן שבו הוא היה יושב שעות על גבי שעות, מאזין למוסיקה מתקליטים ומצייר בצבעי שמן..
כילד קטן, הייתי יושב לידו, מתבונן ומתמוגג.. אני ממש יכול להריח עכשיו את הריחות של השמן, של הטרמפנטין, של האבק..
אין ספק שזה מה שגרם לי להיות מה שאני היום ושזו ההשפעה הגדולה ביותר עליי..

אני זוכר את שיעורי הציור הראשונים שלי איתו שבהם הוא לימד אותי על אור וצל, על כיווניות ואופי האור, על יצירת עומק בתמונה על ידי שימוש נכון באור, בזווית ובקומפוזיציה. זה ממש עולם ומלואו שהתחיל מגיל 5-6 ונמשך עד היום…

חשוב לי לציין שבילדות הייתי מושפע הרבה מאוד גם מציורי קומיקס. אני חושב שמשם מגיעים אליי הצבעוניות, הטקסטורות, הסיפור, והיכולת לקחת כל אדם ולהפוך אותו לדמות הרבה יותר מועצמת ממה שהיא באמת, מעין דמות שכל העולם סובב סביבה.

מה היה הפרויקט המסחרי הכי גדול שצילמת? אולי זה שגם תרם לך להמשך הדרך..

זה היה פרויקט שעשיתי בשיתוף עם מועדון ה"פורום" בבאר שבע. הפרויקט כלל 3 ימי צילום מאסיביים שבכל יום צילמתי כ-10 אנשים, חלקם דיג'יים, חלקם זמרים, אמני טרנס, אמני היפהופ וכדו'..

בסך הכל צילמתי שם 30 אנשים. היה איזשהו קונספט כללי, אבל אף אחד לא ידע איך יראה התוצר הסופי. לא נעשו איתי ישיבות קונספט ולא נפגשתי לפני כן עם האנשים שצילמתי. מה גם שההפקה דרשה ממני להוציא את התמונות תוך שבוע בלבד מיום הצילום, כך שאני חושב שבפרויקט הזה אני די נזרקתי היישר אל תוך המים העמוקים.. צילומים שלא ידעתי איך יראו בסוף, 3 ימי צילום מאסיביים, וימים שלמים (וגם לילות) שישבתי מול המחשב כדי לערוך וכדי להגיע ליעד שהציבו לי.

מבחינתי, הפרויקט הזה חישל אותי באופן מסוים, לימד אותי המון והוא גם הכניס אותי איכשהו לתודעה הציבורית.. אנשים התחילו לדבר עליי, לשאול שאלות, ולנסות להבין מה זה ואיך עשיתי את זה.. מלבד העבודה המדהימה שיצאה שם, תוסיף לכך שבמסגרת הפרויקט אני צילמתי גם הרבה מפורסמים, בעלי מועדונים, זמרים, דיג'יים ובכלל הרבה אנשים מהתעשייה שכל אחד מהם מקושר בדרכים שלו. ובכללי, כאשר אתה מצלם מפורסמים, אתה זוכה לחשיפה גדולה יותר לכל תמונה וכך גם התגובות גדלות, ואתה גדל יחד איתם.

אז אם אנחנו חוזרים לשאלה שלך, אני חושב שזה פרויקט שמאוד חישל אותי מבחינה אמנותית וגם מבחינה מקצועית. הוא עזר לי להכיר המון אנשים מהתעשייה ולקדם אותי היטב בתחום הזה.

צילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'

צילום: משה נחומוביץ'

צילום: משה נחומוביץ'

צילום: משה נחומוביץ'

דיג'יי סקאזי. צילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'

מכל הז'אנרים בצילום, למה בחרת דווקא בז'אנר הזה?

אני לא חושב שאני בחרתי בז'אנר הזה, אלא שהוא בחר בי.. קודם כל, מאז ומתמיד העריכה בפוטושופ הייתה חלק מאוד גדול מהתמונות שלי ככה שזה התגלגל למקומות האלו..
כצלם אני עברתי לא מעט גלגולים.. צילמתי נופים, בעלי חיים, אופנה, ובעצם נגעתי בהמון תחומים עד שמצאתי את הכיוון שלי, אבל תמיד הייתה לי את המשיכה הזו של צילום משולב עם עריכה.. בעצם, להשתמש בתמונה כבסיס ליצירה, אבל למעשה היצירה הסופית היא תוצר של צילום ועריכה יחד.

בסופו של דבר, הדרך והגלגולים שעברתי הם אלו שחיזקו לי את הבסיס של הסגנון האישי שלי בצילום.. כשבן אדם אומר לי שהוא זיהה תמונה שלי מבלי שיש עליה חתימה או תזכורת לגביי, אז אני יודע שאני בדרך הנכונה ושאני עושה בדיוק את מה שאני רוצה.

צילום: משה נחומוביץ'.

האם יש ז'אנר מסוים או סגנון צילום שמזעזעים אותך?

אין לי בעיה עם אמנות באופן כללי, ולא משנה אם מדובר בצילום נוף או בצילום של דוגמן.. כל יצירה מכבדת את בעליה באופן כזה או אחר ולכן גם קשה לי לומר על תמונות שהן מזעזעות, מכיוון שלא ניתן לומר את המילה "מזעזע" על עבודה שמוגדרת כאמנות.. אולי בשביל אדם אחד היא לא טובה, אבל בשביל האמן ובשביל אנשים נוספים שאוהבים אותה היא עשויה להיות יצירת אמנות מפוארת.

מה שכן, אם יש משהו שלעולם לא הייתי עושה זה צילומי עירום שהן לא למטרות אמנותיות. אני פשוט רואה תמונות של צלמים שמצלמים ערום לשם הערום עצמו ובלי קשר לאמנות. מה שמביא לתוצאה שנראית כמו תמונות פורנוגרפיות ולא כמו ערום אמנותי.. אני חייב לציין שהבעיה כאן היא לא רק של הצלם אלא גם של הדוגמנית מכיוון שהיא משתפת פעולה בעניין באופן מלא – גם כן רק לשם הערום.

זה משהו שלא עשיתי ושאני לא אעשה אותו. כשאני מצלם ערום, הצילום נעשה למטרות אמנותיות בלבד מבלי לתת קונוטציה פורנוגרפית.

צילום: משה נחומוביץ'.

צילום: משה נחומוביץ'.

לסיום החלק הראשון של הראיון, ספר לנו בקצרה מה זה צילום בשבילך..

צילום זה חלק מאוד גדול וחשוב בחיים שלי. בתור בן אדם שהוא מאוד סגור ומופנם, אני מצליח להתבטא באמצעות הצילום ולהוציא את החשיבה שלי החוצה. מלבד זאת, הצילום עוזר לי להכיר אנשים, ללמוד אותם ולהבין אותם, ובאופן כללי הוא גורם לי לראות ולהבין הרבה דברים בראיה היומיומית שלי מזווית ראיה של צלם.

ליאור דיין. צילום: משה נחומוביץ'.

המשך יבוא…

בחלק הבא של הראיון, משה ייתן לנו לא מעט טיפים מהעולם שלו. הוא יסביר לנו איך להמתמודד עם אנשים שלא אוהבים להצטלם, הוא ישתף אותנו בפרויקטים ששינו לו את דפוס החשיבה וכמובן שהוא ישתף אותנו גם בכל מה שקורה מאחורי הקלעים, משלב שיחת הטלפון הראשונית עם הלקוח ועד למוצר המוגמר.
האמת? שיש למה לצפות..

בימים הקרובים יתפרסם החלק השני של הראיון, אך בינתיים אתם מוזמנים לשאול את משה שאלות ממש כאן מתחת לפוסט והוא יענה לכולכם!!! אה, וגם לשתף את הפוסט, אם אהבתם כמובן 🙂

אז נתראה בחלק השני 🙂

עד אז, אתם מוזמנים להכנס לאתר של משה נחומוביץ' www.mozesart.com וליהנות 🙂

לחצו כאן למעבר לחלק ב' של הראיון.