המסע התחיל ביום סתיו נעים, בפארק קטן ומקסים בעיר נתניה…
כל מי שעוסק בצילום, מכיר את החיפוש אחרי אותו אובייקט מיוחד שיצוץ ברגע מיוחד ומקווה שהמצלמה תהיה עליו, כדי להנציח את אותו רגע אחד ויחיד. אני הולך כמעט כל בוקר בפארק שלולית החורף בנתניה, סביב אותו המסלול ומתעקש לא להשתעמם. למזלי, עונות השנה המתחלפות, מזמנות הפתעות רבות.
מטבע העיסוק בצילום במשך שנים רבות, העיניים מתרוצצות לכל כיוון אפשרי ומחפשות תמונה. הסופר ז'ורז' פרק כתב: "יש לגשת לעניין לאט יותר, בטמטום כמעט. להכריח את עצמנו לכתוב דברים שאין בהם עניין, לכתוב את המובן מאליו, את הנדוש ביותר, את התפל ביותר" (מתוך הספר חלל וכו': מבחר מרחבים (1974) ). עבורי, צילום הוא סוג של כתיבה ואני משתדל לתמצת ולנסח אותו מנקודת המבט האישית שלי.
בסרט "עישון" בבימוים של ווין וואנג (Wang) ופול אוסטר. לצד דמותו של פול בנימין הסופר, שהוא כנראה בן דמותו של אוסטר, מופיעה דמותו של אוגי – בעליה של חנות לממכר סיגריות. אוגי הוא סוג של צלם אובססיבי: בכל בוקר, באותה השעה, הוא מציב את מצלמתו בפינה של אותם רחובות בברוקלין ומצלם תמונה אחת. פול בנימין המתבונן בתמונות, אומר כי הן כולן אותו הדבר, אוגי עונה לו: "הן כולן אותו הדבר, אבל כל אחת שונה מן השנייה…".
ההשראה הזאת הובילה אותי לצלם לפחות תמונה אחת בכל בוקר של הליכה. עשיתי זאת במשך חודשים רבים וחלק מהתוצרים מוצגים בפורטפוליו שלי, כאן.
אבל לא עבור זה התכנסנו כאן…
בוקר אחד ראיתי משהו שונה. פגשתי זוג עופות, שמחוסר ידע חשבתי שהם ברווזים, שבניגוד גמור לכל עופות המים שהכרתי בשלולית החורף, לא ברחו ברגע שהתקרבתי אליהם. להיפך. הם המשיכו בענייניהם, תוך התעלמות מופגנת מנוכחותי.
כך נראה הפוסט הראשון שפירסמתי על הזוג הזה, ב-30.11.2020 (את ההאשטג הוספתי מאוחר יותר…):
כמה ימים אחר כך, פגשתי אותם שוב, הפעם הם שוטטו באזור המשחקים של בפארק. לטובת מי שלא מכיר את פארק שלולית החורף בנתניה, אספר כי הפארק מחולק לשלושה מתחמים עיקריים:
שטח בר ובו שלולית חורף שמתמלאת בחורף ומתייבשת לגמרי בקיץ, שסביבה צמחיה טבעית לגמרי, כולל מבחר גדול של פרחים מוגנים ויפהפיים. בשטח הזה נמצאות חיות הבר, בעיקר עופות מים.
אזור משחקים ובו מתקני שעשועים לילדים ומתקני ספורט שונים.
אזור המנגלים ובו משטחים להעמדת מנגלים ושולחנות אוכל מסודרים.
באופן טבעי, לא ציפיתי למצוא עופות מים כל כך רחוק ממקור המים… גם הפעם, הם לא התרגשו מנוכחותי ואפילו נשארו קרובים, ממש במרחק נגיעה. התמונות צולמו בסמרטפון, ללא זום. קל לראות עד כמה הם קרובים אלי.
אחרי המפגש הקרוב והכמעט אינטימי הזה, התחלתי ללמוד קצת על העוף הזה. הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לפרויקט צילום מתמשך.
גיליתי שהיאורית המצרית נחשבת ל"מין פולש" בישראל. כזה שאמור היה לבוא וללכת, אבל נשאר…
המשכתי לחפש את האווזים הללו בכל טיול בוקר. לא בכל יום הם הואילו בטובם לדגמן עבורי, אבל כשעשו זאת, נשארו קרובים, ללא פחד.
עופות המים האחרים בפארק נעלמים ברגע שמתחילים לנוע לכיוונם. אלה, התעלמו ממני באופן מוחלט…
בתגובות לפוסט הזה הוזהרתי שלא לנסות לגעם בהם כי הם עלולים לנשוך… לא ניסיתי 🙂
אחרי המפגש הקרוב והכמעט אינטימי הזה, התחלתי ללמוד קצת על העוף הזה. הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לפרויקט צילום מתמשך.
גיליתי שהיאורית המצרית נחשבת ל"מין פולש" בישראל. כזה שאמור היה לבוא וללכת, אבל נשאר…
למדתי שהזכר והנקבה משמיעים צלילים שונים. הזכר רושף וחורק והנקבה מגעגעת בקול עז (הסרטון צולם בזמן מאוחר יותר):
ככל שעבר הזמן, למדתי גם שחברים רבים בפייסבוק התחילו להתעניין גם הם בקורותיה של המשפחה והתחילו להיות מעורבים יותר ויותר. באיזה שהוא שלב, החברים החליטו שהזוג המלכותי ראוי לשם.
בהמשך לבדיחה משפחתית וותיקה, החלטתי לקרוא להם ז'וז'ו וברטה והתחלתי לתייג כל פוסט #זוזו_וברטה_נתניה.
לחצו על הכפתור וצפו בכל התיעוד של המשפחה המלכותית בפייסבוק:
אחרי המפגש של 9.12.2020, הזוג נעלם למשך כ-3 שבועות. מחוסר היכרות מוקדמת עם האווז הזה, חששתי כי משהו קרה להם או שפשוט החליטו לנטוש ולעבור למקום אחר. ואז, כמיטב המסורת של הפארק, הגיעה ההפתעה:
עכשיו כבר לא מדובר רק בזוג – מדובר במשפחה מרובת אפרוחים. 8 זאטוטים ניצפו מטיילים בשלווה ובציוצים לצד ההורים הגאים. אחד האפרוחים לא שרד, אבל שבעת אחיו ואחיותיו, גדלו בקצב מדהים. בהמשך, הצמדנו לשבעת האפרוחים את שמותיהם של שבעת הגמדים של שלגיה. כן, התחיל להתפתח סוג של פולקלור בזעיר אנפין סביב המשפחה והתיעוד שלה…
כחודשיים אחר כך, האפרוחים כבר עזבו את השלולית ועברו למקום לאחר (אין לי מושג לאן…) וההורים חזרו לטייל להם לבדם, ברחבי הפארק.
בימים הראשונים של חודש מאי 2021, לא הצלחתי למצוא אף אחד ממשפחת האווזים. שוב, חשבתי כי הם נטשו את המקום. ושוב, הופתעתי. הפרט הזה נמצא מטייל לבדו באזור המשחקים של הפארק, לועס עשב רטוב להנאתו ונראה מבסוט מהחיים. חשבתי כי הוא אחד האפרוחים שנשאר מאחור, אך כמה שניות אחרי שהתמונה צולמה, הוא טס לכיוון המים במהירות שטרם ראיתי ואז החלתי לחשוב אחרת…
כעשרה ימים אחר כך, התברר שהחשד שלי היה מוצדק. זה לא אפרוח ולא בטיח. זה ז'וז'ו הגדול מכולם… הוא טייל לבדו כי זוגתו ברטה הייתה עסוקה במשפחה החדשה, שהקימו רחוק מעינו של הציבור. הפעם בקעו 6 אפרוחים, שכולם נראים חסונים ונמרצים:
המסע מתחיל מחדש…
מכיוון שלא מערבבים שמחה בשמחה, אקדיש למשפחה בגרסה 2.0 פוסט מיוחד משלה. כבר עכשיו ניתן לראות, כי הם מתנהגים אחרת מהדור הקודם וגם ההורים מתנהגים אחרת. משפחה חדשה, סיפורים חדשים.
אני ממשיך לעקוב אחריהם בכל בוקר ולפעמים גם בשעות בין הערביים, בחיפוש מתמשך אחרי החיבור הנכון בין האור לאווז 🙂
מרבית התמונות צולמו בסמרטפון בזמן הליכות הבוקר בפארק. בהתחלה בסמסונג גלקסי S7 הישן והנאמן (שהפתיע לטובה, אך סבל ממחסור בזום אמיתי…). בהמשך, הוא הוחלף בסמסונג גלקסי S21 Ultra, שהוכיח יכולות מפתיעות ביותר (כולל זום אופטי שימושי מאוד).
גלריית תמונות שצולמו בסמרטפונים. התמונה הראשונה שצולמה – הימנית העליונה.
כאמור, כשצילמתי את התמונה האחרונה בגלריה הזאת, הייתי בטוח שזה הפרט האחרון שנותר בפארק ונגמרה ההרפתקה לשנה זו. כמה ימים אחר כך, התברר לי שהזוג המלכותי הקים משפחה חדשה, שניה לעונה זו, אבל זה כבר עניין לפוסט נפרד…
למרות הנוחיות והזמינות של הסמרטפון, מדי פעם יזמתי ימי צילום בפארק עם מצלמה "אמיתית" ובעיקר, עם עדשות איכותיות.
המצלמה שלי היא קנון 750D קלה ופשוטה. התמונות צולמו בפורמט RAW ונערכו בקפידה בלייטרום.
רוב הזמן צילמתי עם עדשת קנון 70-200 מ"מ f2.8, לא מיוצבת. מדי פעם עם 50 מ"מ f1.8 ולאחרונה גם עם סיגמא 10-300 מ"מ f4.
כמורה לצילום, אני מחוייב לתת ביקורת על העבודות של התלמידים שלי, בתחילת כל שיעור, וזאת על מנת שהמשתתפים בקורס הצילום יוכלו ללמוד את הטעויות שלהם, ולהמנע מהן או להשתמש בהן ככלי.
עם הזמן, קיבצתי את הטעויות שחוזרות על עצמן שוב ושוב אצל צלמים בתחילת דרכם.
לפני שאתם לוחצים PLAY על הוידאו, חשוב לי לציין שהפוסט הזה לא בא להכתיב לכם חוקים, ודווקא הרוב המוחלט של הטעויות שאנחנו עושים – יכולים לשמש אותנו דווקא לדברים טובים אם נדע מתי להשתמש בהן וכיצד.
כצלמים, אתם חייבים ללמוד את הבסיס הנכון של הצילום שלכם, כדי שתוכלו להשתמש בכל דבר ככלי, גם אם הוא טעות.
צפייה מהנה 🙂
אני מקווה שאהבתם את הסרטון ושהבנתם שטעויות זה לא דבר נורא כל כך, רק צריכים להיות קשובים לעצמנו.
חברים, תודה רבה ששוב הייתם איתנו. אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להגיב כאן למטה וכמובן לשתף אותו בשמחה לחברים שלכם.
אם אתם עדיין לא רשומים לעדכונים שלנו, אתם מוזמנים לעשות זאת כעת ולהיות הראשונים לדעת על כל פוסט חדש שעולה לאוויר.
היא שבכתיבת הפוסט הזה אני ממש מתרגש. לפני 4 שנים הקמתי את הבלוג הזה ולא האמנתי שהוא יהפוך להיות בית לכל כך הרבה אנשים שאוהבים ונושמים צילום – כמוני. לא האמנתי שיגיע היום ואציג לפניכם את הפוסט ה-100. כן, הפוסט ה-100!!!
יותר מזה, כל כך חיכיתי לפוסט ה-100 שבבלוג, ואפילו תכננתי להוציא ספר לרגל החגיגות, אבל החיים תכננו אחרת ועקב נסיבות מאוד חיוביות, פרויקט הספר נדחה.
אז לכבוד חגיגות 100 הפוסטים, הכנתי לכם פוסט כיפי וקליל עם טעויות שכל צלם עושה, עשה או יעשה מתישהו בחייו.. כל הטעויות נכתבו מהניסיון האישי שלי כצלם וכמורה לצילום שנתקל בלא מעט טעויות ושאלות, וגם בלא מעט תשובות שאינן נכונות..
הפוסט הזה הוא מעין סיכום זריז של התכנים בבלוג, כך שבמהלך הפוסט יופיעו המון קישורים לתכנים לימודיים הקשורים לתכנים הכתובים בפוסט. אל תהססו להיכנס אליהם כדי ללמוד דברים חדשים.
תיהנו 🙂
טעות מס' 1: לא יוצאים מאזור הנוחות.
צילום: תומר אלמקייס.
אזור הנוחות הוא המקום הזה שנח לנו להיות בו. בצילום, זה יכול לבוא לידי ביטוי באופן שיקבע אותנו ובאיזשהו שלב ישעמם אותנו ואת הצופים בתמונות שלנו. אזורי הנוחות של הצלם יכולים להיות העדשה הקבועה, התאורה הקבועה, נקודת המבט הקבועה ועוד הרבה דברים שקצרה היריעה מלהכיל, וגם כי אתם הולכים לקרוא עוד 99 טעויות בהמשך, אז אני די רוצה שיישאר לכם כח.. אבל אני בטוח שאתם מבינים על מה אני מדבר.
מדי פעם, קחו לכם רגיעה קטנה וצאו החוצה אל מעבר לאזור הנוחות הפרטי שלכם. חפשו מקומות חדשים, שעות אחרות לצילום, נקודות מבט חדשות, נושאים חדשים, תחליפו עדשה, נסו לצלם באור אחר, תצלמו קצת מהסמארטפון, ובאופן כללי – תתרגשו מהצילום כאילו זו הפעם הראשונה שאתם מחזיקים מצלמה ביד.
טעות מס' 2: לא נהנים מספיק ממגבלות הצילום.
צילום: תומר אלמקייס.
אחד המאפיינים הבולטים של מדיום הצילום זו העובדה שלמצלמה ישנן המון מגבלות על פני העיניים שלנו, ולכן ישנו הבדל מהותי בין ההתבוננות דרך עדשת המצלמה לבין ההתבוננות דרך העיניים.
המגבלות האלה כוללות את שדה הראיה המוגבל, את עניין הפוקוס ועומק השדה המאפשרים לנו להתמקד רק באזורים מסוימים, את הבחירה באורך המוקד שיכול לשנות המון בתמונות שלנו, את הטווח הדינמי המוגבל, את הסטיות האופטיות בעדשות (כי בכל זאת, מדובר באופטיקה) ועוד כמה דברים טובים שרק מצלמה יכולה לאפשר לנו.
אז הרבה פעמים אני שומע מצלמים שזה מבאס אותם שלפעמים הם רוצים להגיע לתוצאה מסוימת, אך המגבלות האלה מפריעות להם.
היופי הגדול שבמדיום הצילום זה שהוא מאוד דומה למערכת הראיה שלנו, אך יחד עם זאת הוא גם שונה מאוד.
העיניים שלנו יכולות לקלוט המון גוונים גם בסצנה קונטרסטית מאוד, בעוד שלמצלמה אין את היכולת הזו (עדיין?). בעוד העיניים שלנו "מודדות אור" ומתמקדות באופן אוטומטי – במצלמה זה נתון לשליטה שלנו. באמצעות המצלמה, אנחנו יכולים לראות דברים שלעולם לא היינו שמים לב אליהם אלמלא המצלמה.
זכרו כי מגבלות הן לא עניין שלילי בכלל. הן אלו שעושים את הצילום למדיום כל כך מעניין. הרי אם המצלמה הייתה בדיוק כמו העיניים שלנו, עולם הצילום היה משעמם ואולי לא היו כל כך הרבה צלמים בעולם.
טעות מס' 3: לא נהנים מספיק מיכולות הצילום והמצלמה.
צילום: תומר אלמקייס.
תמיד כשאני מדבר על צילום אני יוצר הפרדה בין העולם היצירתי / אמנותי, לבין העולם הטכני. יחד עם זאת, אני גם מציין את העובדה שצילום הוא מדיום המשלב בתוכו אמנות וטכניקה יחד. זאת אומרת שללא הטכניקה, לא נוכל ליצור את האמנות שלנו – דבר שהרבה צלמים לא מתייחסים אליו.
אם שוב נעשה הפרדה בין הטכניקה לאמנות, אנחנו נגלה שדווקא בטכניקה אין לנו יותר מדי דברים להתעסק בהם, אבל אנחנו חייבים לדעת ולהכיר בהם, להשתמש בהם ולשלב ביניהם על מנת ליצור דברים חדשים.
צמצם, תריס, איזו, איזון לבן, עומק שדה, מדידת אור, שימוש בעדשות ופוקוס – לא אמורים לשנות לכם את סדר היום ולהפריע לכם באמנות, אלא בדיוק ההיפך הגמור הוא. אתם צריכים להכיר את כל אלו לעומק ולדעת להשתמש בהם על מנת ליצור את האמנות שלכם.
וכמובן שאפשר לדבר גם על טכניקות מתקדמות יותר כמו חשיפה כפולה, HDR, שילובים של מריחה והקפאת תנועה, ציור באור וכדו', שאם תרבו להשתמש בהם, אז תשפרו את העבודה שלכם ואת הראיה הצילומית שלכם בצורה משמעותית.
טעות מס' 4: לא משתמשים נכון בעדשות.
כשמשתמשים בעדשות מצלמה (ואנחנו תמיד משתמשים בהן), אנחנו חייבים להבין שהעדשה היא בעצם העין של המצלמה. וכמו שאצלנו, אם לעין יש בעיה, אז המח לא יוכל לתקן אותה בכוחות עצמו – כך גם במצלמה.
אם כן, עדשת המצלמה היא הרכיב בחשוב ביותר בדרך לתמונה איכותית וכן גם בדרך לסיפור של התמונה, כי לעדשה ישנה השפעה ניכרת על כך.
עדשות רחבות, לדוגמא, ירחיבו לנו את שדה הראיה וביחד גם את עומק השדה, אבל הכי חשוב – יש להן השפעה מאוד גדולה על הפרספקטיבה (עומק ויזואלי) שבתמונה. לעומת זאת, עדשות צרות יצמצמו את שדה הראיה שלנו, יקטינו את עומק השדה וישטיחו את התמונות.
אם כן, לעשות זום בעדשה רק מכיוון שהנושא נמצא רחוק או כי זה יותר קל לנו – אלו לא סיבות מספיק טובות, ואולי לא טובות בכלל (אלא אם כן, אתם מצלמים בעלי חיים בטבע). כשאתם בוחרים את העדשה ו/או את אורך המוקד לצילום, אתם בעצם צריכים להתייחס לכל הפרמטרים האלו, להחליט מה אתם רוצים לקבל בתמונה שלכם, ולפעול בהתאם לכך.
לכל עדשה באשר היא, ישנה "נקודה מתוקה" שבה היא יודעת להפיק את המירב האופטי שלה. בשימוש בנקודה המתוקה, אנחנו נרוויח את התמונות החדות והאיכותיות ביותר שהעדשה יודעת להפיק.
כדי להגיע לנקודה המתוקה בעדשת המצלמה שלכם, אתם בעצם צריכים לסגור 2 סטופים שלמים של צמצם מהצמצם הפתוח ביותר של העדשה. זאת אומרת – שעדשה עם מפתח צמצם מרבי 2.8F, תניב את התוצאות הטובות ביותר החל מצמצם 5.6F ועד צמצם 11F (בערך. תלוי באיכות העדשה).
אז האם אתם צריכים תמיד להתייחס לזה? ממש לא.. אבל בלא מעט מצבים, אתם תרצו.
טעות מס' 6: מצלמים תמונות לא חדות מבלי להבין את הסיבה לכך.
צילום: תומר אלמקייס.
כן, זה מתסכל לחזור הביתה ולגלות שחצי מהתמונות שצילמנו מטושטשות, והאמת היא שיותר מתסכל מזה – זה לא לדעת מהן הסיבות לכך. לצערי, אני נתקל המון בתופעה הזו שלאנשים אין שום סיבה למה חלק מהתמונות שלהם מטושטשות, ויותר מכך – הרבה מהם לא מבינים את ההבדל שבין חוסר פוקוס למריחת תנועה.. וכאן זה בדיוק המתכון לטעות שוב ושוב ושוב..
חוסר חדות בתמונה יכול לקרות מחוסר פוקוס, מעבודה לא נכונה עם מערכת הפוקוס של המצלמה, ממהירות תריס נמוכה שמשפיעה גם על רעידות הידיים וגם על נושאים בתנועה, מאחיזה לא נכונה של המצלמה או אפילו משימוש שלא לצורך במנגנון ייצוב התמונה שבעדשה.
הדרך הטובה ביותר ללמוד היא לחקור את התמונה ולבדוק היכן בדיוק "הבעיה". זו הדרך הטובה ביותר לשפר את הצד הטכני שבתמונות שלנו.
כשאנחנו מחזיקים את המצלמה ביד, ישנה חשיבות רבה לתנועות הידיים שלנו שלפעמים, בלי מודע, ישפיעו בצורה חזקה על החדות שבתמונות. לשם כך, אנחנו צריכים תמיד להיות עם האצבע על הדופק בנוגע למהירות התריס שתקפיא את תנועות הידיים שלנו.
בלי לחשוב יותר מדי, ישנו כלל אצבע פשוט שאומר שמהירות התריס המינימאלית לצילום מהיד היא 1/אורך המוקד.
זאת אומרת, שאם אתם מצלמים עם אורך מוקד 100 מ"מ, אתם צריכים לצלם במהירות תריס מינימאלית של 1/100 + לקחת בחשבון את מקדם הקיטוע של המצלמה שלכם (קרופ). ז"א שאם המצלמה שלכם היא קרופ 1.6X ואתם מצלמים עם אורך מוקד 100 מ"מ, אז אתם צריכים לצלם במהירות תריס מינימאלית של 1/160.
המלצה נוספת היא לא לרדת ממהירות תריס 1/60 גם בעדשות רחבות מאוד.
כמובן שמדובר בכלל אצבע המשתנה מאדם לאדם, אז קחו זאת בחשבון.
טעות מס' 8: לא מכירים לעומק את מערכת הפוקוס של המצלמה.
יש דברים שלא ניתן לתקן בעריכה, והגדול מבניהם הוא חוסר פוקוס.
לא מעט צלמים שאני פוגש משתמשים בפוקוס באופן הפשוט ביותר, ולפעמים הם משתמשים בהגדרת פוקוס אחת שמשמשת אותם עד שבא מישהו כמוני ומראה דרכים אחרות.
במצלמות בנות ימינו מותקנת מערכת פוקוס חכמה מאוד, כזו הטומנת בחובה הגדרות פוקוס שונות ותתי הגדרות, שלכולן יש שימוש במהלך היומיום שלנו כצלמים, אז באמת שאין שום סיבה לא להשתמש בהן.. אנחנו משקיעים את מיטב כספנו בציוד, אך לא תמיד אנחנו מממשים את כל הפוטנציאל שלו. ותתפלאו, לפעמים אנחנו לא מממשים אפילו את הרוב.
2 הגדרות הפוקוס העיקריות הן פוקוס ננעל (המיועד לאובייקטים סטטיים) ופוקוס עוקב (המיועד לאובייקטים דינמיים). כל אחד מהם יתאים לסיטואציה אחרת, וכל תת-הגדרה שנמצאת בכל אחד מהם, תתאים למשהו אחר או שתעבוד לנו יותר טוב מבחינת נוחות.
נכון שכולנו רגילים לעשות פוקוס באמצעות חצי לחיצה על ידי לחצן הצילום, אך ישנה דרך נוספת, טובה לא פחות (ואולי אף יותר) מחצי לחיצה.. מדובר בכפתור הפוקוס האחורי הקרוי ON-AF שבעצם מנתק את כפתור הצילום מהיכולת לעשות פוקוס ומשאיר אותנו עם לחצן ייעודי לפוקוס ולחצן ייעודי לצילום.
אתם יכולים להתרגל לעבוד עם כפתור הפוקוס האחורי תמיד ואתם יכולים להשתמש בובמצבים מסוימים כמו צילום של אובייקט בתנועה – שם הוא יכול לעזור לכם מאוד!
טעות מס' 10: לא מחזיקים בתיק עדשת פריים אחת לפחות.
עדשת פריים היא למעשה עדשה בעלת אורך מוקד אחד, ללא אפשרות זום. צלמים מתחילים יראו בכך חיסרון בדרך כלל, אך כמו שהזכרתי בסעיף 2, מגבלות הצילום הן לא באמת מגבלות..
ובעיניי, זו טעות גדולה לא להחזיק בתיק עדשת פריים אחת לפחות!
עדשת פריים תגרום לכם לחפש יותר, להעריך יותר וללמוד יותר. מה גם שעדשות פריים מגיעות במפתחי צמצם פתוחים מאוד (1.8, 1.4 או 1.2) ובאיכויות אופטיות מהמעולות שתדעו.
טעות מס' 11: לוקחים יותר מדי ציוד לסט צילומים אחד.
נכון, לפעמים יש לנו את התחושה הזו שאם ניקח את כל הציוד זה בטוח לא יזיק.. הרי אולי נצטרך משהו, ועדיף שהוא יהיה איתנו כשנצטרך אותו. מצד שני, אם נסחב איתנו כל כך הרבה ציוד, זה עלול להפריע לנו בצילומים כי לציוד צריך לדאוג.. מה גם, שכאשר אתם תיקחו אתכם יותר מדי ציוד, אתם עלולים למצוא את עצמכם מתבלבלים ולא יודעים מה אתם רוצים.
ההמלצה שלי היא שלפני כל סט צילום תכינו את התיק מחדש, תחשבו מה אתם צריכים ותיקחו אותו אתכם. אתם תופתעו לגלות שבהרבה מקרים אתם לא תצטרכו יותר מ-2 עדשות (או אפילו עדשה אחת) ואולי גם פלאש.
לי אישית יש 2 תיקי צילום עיקריים שבהם אני משתמש. האחד מיועד לציוד מועט יחסית, כמו צילומי זוגיות למשל, והשני מיועד לצילומים גדולים יותר כמו צילום חתונות – ששם אני צריך יותר עדשות, יותר פלאשים, מצלמת גיבוי, סוללות, מטענים וכו'..
תסכימו איתי שאין שום סיבה שבעולם לסחוב איתנו מטענים כשמדובר בסט צילום של 3 שעות..
טעות מס' 12: חושבים שציוד טוב יהפוך אותם לצלמים טובים יותר.
טעות גדולה מאוד בקרב צלמים (במיוחד אצל צלמים מתחילים), זה שהם חושבים שציוד טוב ישפר את העבודה שלהם, וכך הם מוצאים את עצמם קונים ציוד שוב ושוב ומשדרגים כל הזמן את הציוד הקיים. ציוד טוב בהחלט עשוי לשפר את העבודה שלנו, אבל זה ממש לא אומר שצילום יהפוך אותנו לצלמים טובים יותר.
צילום טוב מתחיל מהראש, הלב והנשמה. הציוד הוא רק האמצעי, וטוב שהוא יהיה טוב, אבל אין צורך ללכת שבי אחריו. אם תסתכלו על כל הצלמים הגדולים, אתם עוד עשויים לגלות שהם משתמשים באותה מצלמה ואותה עדשה במשך שנים.. ואולי זו אחת הדרכים הטובות לפיתוח סגנון צילום אישי וייחודי.
טעות מס' 13: לא משקיעים במתן ביקורת עצמית טובה.
לפעמים תמונה נראית לנו טובה, אך ורק כי אנחנו צילמנו אותה. וזה בסדר, כי יש דברים שהם רק שלנו.. יחד עם זאת, אנחנו חייבים מדי פעם להסתכל על התמונות שלנו מנקודת מבט של בוחן, למצוא את הטוב שבתמונות ולהבין למה הוא עובד, ולחפש את השגיאות בתמונות כדי להבין את ההשפעה שלהם כדי שניתן יהיה לשפר את העבודה שלנו בפעמים הבאות.
עלינו לבחון את התמונות מנקודת מבט אובייקטיבית, ולשאול את עצמנו מהו הנושא והאם הוא ברור לצופה, לבחון האם נקודת המבט שלנו אכן יוצרת אמירה, האם הסיפור שבתמונה חזק, האם הקומפוזיציה, הזווית והתאורה טובים ועוד…
כך או כך, יהיה לכם קשה מאוד להתקדם בצילום ולשפר את העבודה שלכם אם לא תדעו לבקר את התמונות שלכם בצורה ראויה.
הצלם רוברט קאפה אמר שאם התמונות שלכם לא טובות מספיק, זה סימן לכך שאתם לא קרובים מספיק, ואין ספק שהוא צדק.. אחת הטעויות הגדולות בצילום היא לא להתקרב מספיק לנושאי הצילום שלכם, ולרוב זה נובע מחוסר הבנה בסיסת של משמעות הסיפור והעומק הויזואלי שבתמונה.
אז נכון שהדבר הכי קל בעולם זה לסובב את טבעת הזום ולהתקרב לנושא שלנו מבלי להתקרב פיזית, אבל כשאנחנו עושים את זה אנחנו בעצם מצמצמים את שדה הראיה ומקטינים את העומק הויזואלי שבתמונה – ולא תמיד זה מה שאנחנו רוצים. מה גם שקרבה לנושאי הצילום שלנו ימחישו את העובדה שהיינו קרובים ונוכחים בסיטואציה – מה שיחזק מאוד את הסיפור שבתמונה ויעצים אותו.
אז תתחילו להתקרב יותר לנושאים שלכם, נצלו יותר את הרגליים שלכם ואולי גם תרוויחו כמה שעות של כושר על הדרך 😊
טעות מס' 15: מצלמים תמיד מגובה העיניים.
והכוונה היא למובן המילולי של המשפט.
רוב הזמן אנחנו מסתכלים על העולם מאותו גובה, כך שזה מה שהמח שלנו מכיר ויודע.. אם גם בתמונות אנחנו ניתן לו את אותה זווית, אנחנו לא נחדש לו דבר.. אלא אם כן, זה ממש יצדיק את זה, כמו תמונה שבה אנחנו רוצים נקודת מבט של אדם ההולך ברחוב, למשל..
אז כדי לחדש למוחות הצופים בתמונות שלנו, וכדי לגרות אותם, וכדי להעצים את הרגש והתחושות בתמונות – אנחנו נרצה להשתמש בזוויות צילום ייחודיות. עשו לכם תרגיל וקחו יום אחד שבו אתם תצלמו מכל זווית אפשרית, מלבד זווית אחת – זווית הראייה שלכם כשאתם במצב עמידה.
תמיד שואלים אותי אם התמונות שלי עברו עיבוד, וכמעט רוב הזמן אנשים מגיבים לכך בפליאה. שכן, אם מעבדים את התמונות אז מאבדים את הצילום..
אז הרשו לי לתקן אתכם – אתם ממש לא חייבים לאבד את התמונות שלכם. עיבוד הוא לאו דווקא שינוי מהותי של התמונות שלכם – וגם אם כן, זה בסדר, כל עוד זו האמנות שלכם.. אבל כאן אתם יכולים לחלוק ולשאול איפה עובר הגבול בין צילום לאמנות דיגיטלית..
בעידן סרטי הצילום, כשלא היו מצלמות דיגיטליות, אנשים היו מעבדים את התמונות במעבדה, עם כימיקלים וריח (מדהים, חייב לציין), ועם חושך מוחלט (למעט צילום בשחור לבן שאפשר עבודה עם נורה אדומה), כאשר רק התמונה גלויה לעיניהם דרך המגדל. שם הם היו עושים הכל. כן, הכל..
הם היו מבהירים ומכהים את התמונות, עובדים על אזורים, מחדדים, מוסיפים קונטרסט, מעלימים אובייקטים, מוסיפים אובייקטים ועוד הרבה דברים שמוכרים לכם היום בעידן הפוטושופ. כמובן שמה שלוקח לנו לעשות היום ב-10 דקות, תורגם ל-10 שעות מעבדה בערך.
בשורה התחתונה, עיבוד הוא חלק בלתי נפרד מהצילום עוד מיום היווסדו של הצילום, אז אל תחששו לעבד את התמונות שלכם, אך חשוב מאוד שתשמרו על רגישות בעיבוד – מה שמביא אותי לכתוב את הסעיף הבא..
טעות מס' 17: מעבדים את התמונה באופן מוגזם.
צילום: יהודית גרמי. עיבוד: טל ניניו.
העיבוד הדיגיטלי הגיע אלינו יחד עם הופעתן של המצלמות הדיגיטליות ומאוד מהר תפס את מקומו בעולם. הוא הכניס לא מעט מטעמים לצילום וגם לא מעט חילוקי דעות על הקלות שבאפשרותנו לשנות את התמונות שלנו כהרף עין.
אז אכן, עיבוד תמונה יכול להיות קיצוני והוא יכול להיות מתון.. הוא יכול להיות עיבוד שמחזק את התוכן של התמונה, או כזה שעלול להרוס אותה..
אחת הטעויות החמורות ביותר שצלם יכול לעשות, זה לעבד את התמונות שלו יתר על המידה. אבל אין מה לעשות.. כולנו עברנו את תקופת ההתלהבות מיכולותיהן של לייטרום ופוטושופ האחיות (תרתי משמע 😉 ). וכאן לגמרי אסור לנו להגזים, כי עיבוד יתר יכול רק להרוס.
טעות מס' 19: מסתמכים על העריכה ושמים פחות דגש על הצילום.
והנה הטעות הכי גדולה, שאולי בגללה הרבה אנשים חושבים שעיבוד תמונה זה עניין שלילי.
העיבוד לא אמור להחליף את הצילום שלכם, ולא לתקן את השגיאות שלכם – למרות שבהרבה מקרים הוא יכול לעשות את זה. אל תשכחו שבסופו של יום – אתם צלמים! וככאלה, אתם צריכים להיות נאמנים לאמנות שלכם וליצור אותה דרך המצלמה. העיבוד הוא השלב שיבוא אחר כך על מנת לחזק את האמירה והסיפור ולפעמים גם לנקות לכלוך או מפגעים.
מה גם, שהרבה יותר כיף לבלות זמן איכות עם המצלמה מאשר עם המחשב.
טעות מס' 20: לא לוקחים השראה.
צילום: יוג'ין סמית'.
לא משנה מה טיב הציוד שלנו או כמה עדשות יש ברשותנו, בסוף – כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו חסר השראה. הרי לכל אחד מאיתנו קרה שהוא מתחיל להשתעמם מהתמונות שלו, וזה בדיוק הזמן לחדש ולהתחדש.
תעקבו אחרי צלמים שאתם אוהבים ומעריכים, ותלמדו מהם. תשאבו מהם השראה לרעיונות חדשים ויצירתיים, ותשתדלו לא להעתיק.
השראה ניתן לקבל גם ממקורות אחרים כמו ציור, מוסיקה או סרטים, כך שתהיו יצירתיים גם בעניין הזה.
משום מה, מסתובבת שמועה כזו בעולם שה-ISO סתם עושה הרבה רעש ושצריך להשתמש בו לעתים רחוקות אם בכלל.. הרבה צלמים חוששים ממנו, במיוחד כאלו שנמצאים בתחילת הדרך ושואפים לשלמות איכות התמונות. מה שצריך לדעת זה שלפעמים השאיפה לשלמות רק יכולה להזיק.. במיוחד, כאשר חושבים דברים לא נכונים.
אז שימוש ב-ISO גבוה היה אולי מילה גסה אם אנחנו מדברים על התקופות הראשונות של הצילום הדיגיטלי, לפני כל החידושים הגדולים. כיום, המצלמות מגיעות ברגישויות מאוד גבוהות עם כמות רעשים מינימאלית שלא תהרוס לכם את התמונות אם אתם תעבדו נכון.
כך או כך, לא לחינם קיים ה-ISO במצלמה, ולא לחינם הוא חלק בלתי נפרד מהשילוש הקדוש של החשיפה, הוא כאן כדי לתמוך בנו כאשר מצבי התאורה קשים ולא ניתן יהיה לצלם את מה שאנחנו רוצים ללא עזרתו.
זה יכול להיות מלחיץ שפתאום משהו בחשיפה משתבש ואנחנו לא מבינים למה. הרבה פעמים אנשים מתקשרים אליי בלחץ באמצע צילומים ואומרים לי שיש בעיה בחשיפה או שהמצלמה מצלמת בדיליי וכדו'.. בדרך כלל אני מבין מיד את הבעיה, כי בינינו? אין משהו שלא עברתי..
אז קרה לי שהשארתי את ה-ISO גבוה מאוד מיום צילומים קודם ולקח לי זמן להבין מה הבעיה. קרה לי גם שהעברתי את ה-ISO לאוטומט בטעות, וכשאני לא יודע שעשיתי את זה, זה יכול להיות מתסכל כשבמשך שעה אני מנסה לצלם בחשיפה טובה ולא מצליח. קרה לי גם שהפלאש עבר בטעות למצב של תיקון עיניים אדומות, ואז נוצר לי דיליי רציני בין הלחיצה ועד לצילום עצמו..
אבל אתם יודעים מה טוב בזה? שאלו טעויות שקורות רק פעם אחת בחיים!
טעות מס' 23: מפחדים מתאורה קשה.
צילום: תומר אלמקייס.
תמיד כשאני מדבר על תאורה, יש אלו שחוששים מלצלם בתאורה קשה. כך הם מוצאים את עצמם מוגבלים בשעות בצילום או הלוקיישנים.
תאורה קשה היא באמת לא כזו מפחידה כמו שלפעמים עושים ממנה. היא יכולה להוסיף לנו המון עומק לתמונות שלנו, להפוך את הסיפורים שלנו לחזקים יותר, להוסיף דרמה ולתמוך בנושא. אל תפספסו אותה!
לפני שאסביר לכם למה, אני רק אומר לכם שהצל הוא החבר הכי טוב שלכם! ואם הוא לא ככה, אז תתחילו להתיידד איתו כי הוא יעזור לכם הרבה.
אני יכול להבין למה רבים מכם אולי חוששים ממנו או מעדיפים להימנע ממנו. זה בדרך כלל מכיוון שבתאורה רכה ומפוזרת יותר קל לנו להתמודד עם האור ועם החשיפה, בעוד שבתאורה קשה, אנחנו צריכים "להילחם" יותר על ההחלטות שלנו ולפעמים גם להתפשר.
אבל מי אמר שזה דבר רע?
צללים יוסיפו לעומק הויזואלי של התמונה ושל הנושאים שלכם, ייתנו אשליה אופטית של תמונה חדה יותר וידגישו מרקמים. מה שכן – שימוש בצללים ובתאורה קשה, דורשים קצת יותר הבנה באור ויכולת הבחנה טובה בין אור לצל.
למה אנחנו בעצם יוצרים את התמונות שאנחנו מצלמים? בפועל, אנחנו יוצרים את התמונות בשביל האמנות שלנו, בשביל הנפש שלנו. לפעמים, יש יצירות שנשארות במגירה כי אנחנו רוצים אותן רק לעצמנו, וזה בסדר גמור ויש בזה אפילו קצת כיף.. אבל רוב הזמן אנחנו נרצה שאנשים ייחשפו לעבודות שלנו, שיקשיבו למה שיש לנו לומר.. ואת האמת שאנחנו גם רוצים להקשיב למה שיש להם לומר.
ישנן כל כך הרבה אפשרויות היום.. בפייסבוק בקבוצות הצילום השונות (גם לנו יש אחת. מוזמנים.), באינסטגרם ובפורומי צילום למיניהם. כמובן שגם תערוכות באות בחשבון.. פשוט תשוטטו ברשת ותמצאו לא מעט אופציות לשיתוף האמנות שלכם ולקבלת ביקורת בונה עליהן.
סיכום
האמת היא שהתכנון שלי היה לכתוב פוסט אחד המכיל 100 טעויות, אבל החיים תכננו אחרת והתגליתי כטיפוס שמאוד אוהב לדבר. לפיכך, החלטתי לחלק את הפוסט הזה ל-4 חלקים, שכולן יחד יכילו את 100 הטעויות שכל צלם צריך לעבור כדי להיות צלם.
אז בפעם הבאה שניפגש כאן, אני אציג לכם 25 טעויות נוספות שכל צלם חייב לעשות כדי להיות צלם. לבינתיים, הישארו טובים 😊
חברים, בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכם באופן אישי שאתם כאן, קוראים, לומדים ומשתפים. בזכותכם הגענו היום לפוסט ה-100 שבבלוג וזה באמת אחד הדברים היותר מרגשים בתולדות הבלוג.
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להגיב כאן למטה, לשאול שאלות, להביע דעה. כמו כן, אתם ממש מוזמנים לשתף את הפוסט לחברים שלכם ולהירשם לניוזלטר שלנו, כך שתוכלו להיות הראשונים לדעת על כל פוסט חדש שעולה לאוויר.
מי שמכיר אותי קצת, מכיר גם את החיבה שלי לצילום החברתי בכלל ולצילום רחוב בפרט.
לצערי הרב, תחום צילום הרחוב נמצא בסכנת הכחדה במדינתנו הקטנה, כי בכל זאת – מדובר בתחום קשה המיועד לאנשים בעלי לב חזק המסוגל להכיל את הרחוב על כל היבטיו וצורותיו. מה גם שצלם הרחוב חווה לא מעט ימים כושלים בניסיונותיו לתעד רגעים בדרך.
אחד מצלמי הרחוב המוערכים ביותר בעיניי -שבמקרה הוא גם ישראלי משלנו- הוא הצלם פליקס לופה, שאחריו אני עוקב כבר קרוב ל-12 שנים, מציג אותו כהשראה לסטודנטים שלי ושואב ממנו לא מעט השראה בעצמי.
פליקס הוא צלם רחוב בעל שם בינלאומי. היא צילם פרויקטים רבים, הציג בלא מעט תערוכות בעולם וכנראה שלעולם לא תזכו לראות אותו בלי המצלמה.
הפעם, במסגרת הרחבת הפעילות שלנו, אנחנו מתרגשים לארח בבלוג שלנו את אחד הצלמים המוכשרים שהכרנו, בעל ראיה צילומית יוצאת דופן וסגנון צילום מיוחד במינו. בפוסט הזה, פליקס יראה לנו את הרחוב מנקודת המבט האישית שלו, יתרום לנו מעט מתפיסת העולם שלו ומניסיונו האישי כצלם רחוב, ובאופן כללי, יפתח לכם את הדלת למקום שכנראה הרבה מכם לא מכירים..
אז לאחר ההקדמה שלי, אני שמח להעביר את העט לפליקס, שבאמת יש לנו את הכבוד הגדול לארח אותו בבלוג הצילום שלנו.
קריאה מהנה. אל תפספסו 🙂
פליקס לופה. צילום: שגיא קורטלר.
נקודת המבט האישית שלי על צילום רחוב (פליקס לופה)
20 שנה עברו מהיום שבו הבנתי שהתצלומים שאותם אני מצלם הם "צילומי רחוב". אין ספק שהייתי מחמיץ את הז'אנר הנפלא הזה אם לא הייתי נחשף לאינטרנט ומשתף את התמונות שלי ברחבי הרשת. כך עבר זמן לא רב עד שהבנתי שיש כאן ילד חצי יתום שלא זוכה לתשומת לב ראויה, אז החלטתי לאמץ אותו.
מתצלום לתצלום, גיליתי עד כמה מדהים הוא הרחוב. בכל פינה או סמטה, בכל רחוב או שכונה, הוא שופע חוויות אנושיות מרתקות. למעשה – בכל מקום שבו נוכחים אנשים.
צילום: פליקס לופה.
20 שנה עברו, ואני עוד מתרגש מהרחוב כמו ילד המתרגש ממגרש המשחקים. ואכן, הרחוב, הוא מגרש המשחקים שלי, כאשר כלי המשחק הם האנשים. עם השנים, לא דעך ממני הרצון לשחק עם כולם, אלא הוא גבר ועדיין גובר מיום ליום.
לרחוב יש חוקים משלו, והאנשים ההולכים בו – הם שותפים לא מודעים למשחק שלי. ב"משחק" הזה, אני פועל מתוך הדמיון שלי, זה שמתעקש לשמור על סגנון צילום אישי. בתמונות שלי, אני לוכד אנשים וסיטואציות, מסדר אותם בקומבינציות שונות, מתוחכמות או פשוטות, וכאלו שיתאימו לרעיונות שלי ולתמונות שאני מדמיין בראש.
צילום: פליקס לופה.
ה"סטודיו" של צלם הרחוב מורכב מקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות, הנמצאות תמיד בתנועה ובתחלופה מתמדת כשלכל אחת מהן יש כוונות ומטרות משלה. ההתמודדות השוטפת והשליטה ב"שפה" של כל אוכלוסיה -ולפעמים גם של אדם בודד- היא המקור הראשון להבנה של "חוקי הרחוב" והתנהגות האנשים המעצבים אותה.
צלם הרחוב נמצא בתוך שטחם הפרטי של בני האדם, וזה לא פשוט. נדרשת סבלנות רבה על מנת לתמרן בהצלחה ברחוב. מה גם, שצלם הרחוב נדרש ליצור המון מגע וחיכוך עם בני אדם כדי לחזק את האינטראקציה איתם.
אישיות, ניסיון, חוכמה, גישה לחיים, ראייה ייחודית, יכולת ניתוח סיטואציות ואינסטינקטים מהירים – הם הנשקים העיקריים של צלם הרחוב. הם כלי העבודה שאיתם הוא יוצא החוצה. אין כאן עניין של תחרות בין קבוצות. זה אתה, עומד לבד מול שאר העולם, חמוש בקופסא אחת קטנה שבתוכה אוסף כלי המשחק המיוחד והנדיר ביותר שקיים בעולם.
ואתה לעולם לא בודד.
צילום: פליקס לופה.
מהו תצלום טוב?
תצלום טוב חייב להיות מעין דו"ח אישי – ויזואלי של נושא כלשהו. במילים אחרות, הוא אמור לספר לי, בשפתו הויזואלית של הצלם עצמו, מה הוא רואה ומה הוא מרגיש. התצלום הטוב הוא לא רק דו"ח ויזואלי, אלא גם (ובעיקר) דו"ח פסיכולוגי. בסופו של יום, התצלום יציג לצופה את רגשותיו ואת נקודת מבטו של האדם שנמצא מאחורי המצלמה.
בכנות, אנו חיים בעידן כזה שאנחנו צריכים להילחם על מנת שהתצלומים שלנו לא ישעממו. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות כח ההמצאה, אמצעי ההפתעה או אפילו הכאה בהלם. כשאני אומר שתמונה טובה צריכה לכלול הפתעה והלם, אני לא מתכוון לומר שהתמונה צריכה להיות וולגרית או צעקנית. אני מתכוון לכך שהיא צריכה להפעיל את המחשבה ולגרות אותה. לעתים תהיה זו דווקא תמונה שקטה ולא ראוותנית במיוחד, אלא רק תכלול איזשהו יסוד מגרה ומפעיל.
צילום: פליקס לופה.
ישנן לא מעט דרכים להשיג את אלמנט ההפתעה כשאנחנו מצלמים. ההפתעה הזו עשויה להיווצר על ידי משיכת תשומת לב אל דבר רגיל, אך בו זמנית – גם מקסים ומעניין, כזה שלא הבחנו בו קודם לכן מעולם; והיא עשויה להיווצר גם על ידי הסתכלות בסיטואציה יומיומית ושגרתית – אך בדרך חדשה ומעניינת.
הדרך הטובה ביותר להשיג את אלמנט ההפתעה, היא על ידי הימנעות מחיקויים. ולא רק מחיקויים של צלמים אחרים, אלא אפילו מחיקויים של עצמנו. הרבה צלמים נכשלים בצילום של עבודות מעניינות מכיוון שהם מצלמים את אותה תמונה שוב ושוב או שהם פשוט מצלמים תמונה שמישהו אחר כבר צילם. חיקוי הוא אזור הסכנה הגדול ביותר עבור הצלם הצעיר. מאידך, הסכנה האורבת לצלם הוותיק יותר שכבר מצא את הדרך שלו, היא שייפול במלכודת ויחזור שוב ושוב על עצמו מבלי לחדש.
צילום: פליקס לופה.
במידה מסוימת, כל הצלמים המתחילים מחקים תמונות של צלמים אחרים, כי זו באמת דרך טובה ללמוד, אולם צריך לדעת מתי להפסיק לחקות צלמים אחרים ולהתחיל ליצור את עצמנו. מה גם, שצריך להבין איפה עובר הגבול בין השראה לחיקוי. על כל צלם מוטלת האחריות לגלות נקודות מבט חדשות ודרך אישית להסתכל על הדברים. אם הוא מצליח לעשות זאת, התצלומים שלו יעוררו תשומת לב. ואותה הפתעה שדיברנו עליה קודם – תהיה קיימת בהן באופן טבעי. תצלומים מצטיינים של צלמים מהעבר, וגם של כאלו מההווה, חשובים מאוד לכל צלם באשר הוא, אולם עליהן לשמש כמקור להשראה בלבד ולא כאובייקט לחיקוי.
ושוב, טכניקה היא אמצעי. לא מטרה! זה משהו שכל צלם בתחילת דרכו חייב להבין.
את הפן הטכני שבצילום כל אחד יכול ללמוד, אבל אחרי הלימוד המעמיק של הצד הטכני, יהיו חשובים רק השפה והטעם האישיים יחד עם ההשקפה ונקודת המבט של הצלם. אני מאמין שכל טכניקה צילומית היא מותרת, כל עוד היא תורמת לאמירה הניתנת על ידי הצלם. כל הכלים הקיימים ברשות הצלם חייבים להתכוונן למטרה הזו.
צילום: פליקס לופה.
צילום: פליקס לופה.
כאשר אדם מתחיל לצלם, הוא עושה זאת בדרך כלל בלי יותר מדי מחשבה. הוא מסתובב כשהמצלמה עליו והוא לוחץ על כפתור הצילום ברגע שמשהו משך את תשומת הלב שלו. לעתים, כמה מהתמונות האלה עשויות להיות מעניינות מאוד, מכיוון שהוא עדיין לא שבוי בכבלי הטכניקה, והוא גם עדיין לא למד להעתיק מצלמים אחרים, אולם יבוא יום ויהיה על הצלם המתחיל לדעת ולהכיר ברעיונותיו ולכוון את עצמו למקומות מסוימים. כל צלם צריך לדעת כי לחיצה על כפתור הצילום אך ורק לשם הלחיצה – זו פעולה משעממת, כך שעליו לפתח נטיות מסוימות האופייניות לעבודותיו. זהו תהליך התבגרות שכל צלם חווה; ובתהליך התבגרות זה, הצלם יתחיל לפתח מילון מונחים אישי לשפת הצילום הייחודית שלו כדי להביע את התגליות החדשות בשטחי הראיה וההבנה שלו.
צילום: פליקס לופה.
התצלומים שמצלם צלם וותיק הם פרשנות לנושא המצולם במושגים ובמונחים של הצלם באופן אישי. הייחוד וההפתעה שבראיה האישית של הצלם, הם אלו שמביאים את הצופים בתמונות לגלות את היחס שלהם לתמונה. לכן אני חושב שתמונה טובה חייבת להיות ביטוי אישי לנושא, ויותר מכך – היא חייבת לגרות את המתבונן בה ולהכריח אותו לחשוב.
צילום: פליקס לופה.
אמירה אישית
האם יש קשר בין התוכן לבין הצורה או הצבע שלו? האם לקפה שלכם יהיה טעם שונה כאשר הוא יוגש לכם בכוסות שונות? האם סגנון לבוש של אדם יכול להעיד על האופי שלו?
כשאנחנו נסתכל על זה לעומק, אנחנו נגלה שהמציאות שלנו נחלקת בין תוכן לצורה. על הקיום של הצורה אנחנו נדע רק מהתבוננות בתוכן, והשניים מקושרים זה לזה ללא אפשרות הפרדה ביניהם. בפועל, לא ניתן לתפוס תוכן ללא צורה, כך שאם אני אשים נוזל כלשהו בכוס, הנוזל יקבל את הצורה של הכוס. הכלי, בעצם, יוצר מסגרת בה הנוזל מתקיים. התוכן הוא משהו דינמי שיכול להגיע באינסוף דרכים ואפשרויות וכמעט שאינו מוגבל. הוא זורם ומשתנה כל הזמן, והוא תמיד נמצא בתנועה.
לעומת זאת, הצורה היא דוממת, סטטית, היא מוחלטת והיא אינה משתנה. אם כן, כאשר אנחנו מחפשים לתאר מציאות אובייקטיבית, לספר את האמת, אנחנו לפני הכל מחפשים לתאר את הצורה ורק אז אנחנו מתפנים לחומר שמהווה את מגוון האפשרויות שבהן הצורה יכולה להופיע, וזאת למרות שבפועל אנחנו מגיעים לצורה רק מהתבוננות בחומר.
אחד הדברים העיקריים שמעסיקים אמנים רבים, וצלמים בפרט, זה לא מה הם רואים, אלא איך הם רואים. הסיפור הוא מה שקרה באמת, והצורה היא הפרשנות של הצלם לסיפור ואיך שהוא בחר לספר אותו עם האמירה האישית שלו, כדי שהיא תמשיך להיות נאמנה לסיפור ולסגנון האישי של הצלם. העיצוב של הסיפור אינו רק האמצעי להביע את הדברים, אלא שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו. הוא מסקרן, הוא מחזק את אמינות הסיפור והוא גורם לצופה להזדהות עם הדמויות הפועלות. באמצעות הצורה אפשר להציג רעיונות ועקרונות, כך שמבנה מושלם יהיה ביטוי לרעיון מושלם. העיצוב תופס מקום מאוד חשוב בעולם התוכן ואינו משמש רק כקישוט חיצוני, אלא שהוא טומן בחובו רעיונות שלא כדאי לוותר עליהם.
תצלומים לכשעצמם אינם מספיקים כדי לייצר תחושה של הבנה או עניין משמעותי. תוכן ויזואלי, צריך להיות מחובר למטרה, למשוך את הצופה ולהוביל אותו למסר העיקרי. העיצוב הכללי של התוכן גם כן חייב להיות תואם למטרה, מושך ואטרקטיבי וכמובן שהוא צריך לדבר באותה שפה של התוכן עצמו.
צילום: פליקס לופה.
חשוב לדעת שמדובר בתהליך ארוך ואיטי יחסית, שמורכב מהמון ניסויים ותהיות. הצלם צריך להשתמש בכלים הנכונים כל הזמן, אלו שמורכבים מקבלת החלטות מורכבת שבסופו של דבר אמורה להיות בסנכרון מלא עם התוצר הסופי – שהוא בעצם האמירה האישית. זה בא לידי ביטוי בכל פעולה פשוטה, החל מבחירת המצלמה והעדשה, דרך זווית הצילום והקומפוזיציה, ועד עיבוד התמונות וסדר הצגתן. כל אלו הם חומרי הבניין של הצלם ואיתם הוא מחזק את המסגרת שמחזיקה את התוכן.
צילום: פליקס לופה.
צילום: פליקס לופה.
צילום: פליקס לופה.
סיכום
40 שנה עברו מאז קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי, ורק לאחרונה הבנתי שכל השנים הללו היו רק הכנה למה שהולך לקרות בעתיד. למה שעדיין לא עשיתי.
כל שביל וכל דרך, כל קילומטר שהלכתי, כל תמונה שצילמתי, כל האנשים שהכרתי בדרך, כל מה שחיפשתי ומצאתי, כל מה שחשבתי וכל מה שהבנתי – כל אלה הם אבני היסוד שמהן נבנתה האישיות שלי כצלם רחוב. וכשאנחנו מבינים את זה לעומק, אנחנו מבינים שאישיות היא הדבר הכי חשוב שאנחנו מביאים איתנו אל "מגרש המשחקים" – הרחוב.
רק עם האישיות הזו, ושוב – רק איתה – אנחנו יכולים להתמודד מול העולם, כשבינינו חוצצת קופסא קטנה ושחורה עם עין מזכוכית. באמצעות העין המופלאה הזו, אנחנו מביטים על העולם ומנסים להבין אותו, אנחנו מנתחים אותו ומגיבים אליו מתוך אינטואיציה אישית וייחודית לכל אחד מאיתנו, אנחנו פועלים מתוך השקפת עולם ונקודת מבט אישית, ואנחנו מנסים להביע את עצמנו באמצעותה.
והמצלמה – אולי בתפקיד חייה האחרון – מתאמצת ללכוד עבורנו את הרגעים הקסומים והנפלאים הקיימים בדמיון שלנו ואלו שהרחוב מביא לנו בנדיבותו הרבה.
והנה מילה של צלם: זה באמת לא משנה מי ייצר את המצלמה שלכם. העיקר הוא שנשביתם בקסמיה ובמנגינת התריס הקסומה שיכולה לשנות את הכל בשבריר שנייה.
כמה מילים לסיום
אני רוצה להודות לפליקס היקר על נדיבותו הרבה במידע החשוב ובהשראות שהעניק לנו, ואנו מקווים שתהיינה לנו הזדמנויות נוספות לארח אותו כאן שוב.
חברים, אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להגיב למטה את התגובות שלכם, לשאול שאלות ולהביע דעה. וכמו כן, אתם הרבה יותר ממוזמנים לשתף את הפוסט הזה לחברים שלכם.
דבר אחרון – לאחרונה הרחבנו את הפעילות שלנו בפייסבוק ויצרנו קהילת צילום חדשה ומיוחדת שכל מטרתה היא להכיר אנשים בתחום הצילום וללמוד צילום על הצד הטוב ביותר. אנו מזמינים אתכם להיות חלק מהקהילה שלנו, לשתף את התמונות שלכם, לשאול שאלות, להתייעץ, ולהזמין את החברים שלכם.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
מסיבה פשוטה, קל ליצור תמונות מאקרו בלתי נשכחות, בהן הצופה מסתכל על נקודת מבט שהוא לא רגיל לראות ביומיום שלו. הרי באיזו תדירות אנחנו באמת מתקרבים לפרח ובודקים את עלי הכותרת שלו או את האבקנים? כנראה שאם זה לא העיסוק שלכם, אז אתם לא מרבים לעשות את זה במהלך היום שלכם.
בתמונות הבאות אתם רואים פרח, אבל רק חלק ממנו, ובצורה כזו שמפשטת אותו מאיך שאנחנו רואים אותו בדרך כלל. לכן, תמונות כאלה קל לנו לזכור הרבה יותר.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
צילום: תומר אלמקייס.
בפעם הבאה שאתם מצלמים בעלי חיים, אל תחפשו אחר התמונות הפשוטות שרק מציגות בעל חיים יפה, אלא חפשו את הסיפור שמאחורי בעל החיים, הסיטואציה שבה הוא נמצא וההקשר שלו כלפיה וכלפי הסביבה שלו. ככה תוכלו לדבר יותר בפן הרגשי, לספר סיפור ולהעלות שאלות לצופה בתמונות. אלו יגרמו לו לזכור אותה היטב.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום תמונות מאקרו
מסיבה פשוטה, קל ליצור תמונות מאקרו בלתי נשכחות, בהן הצופה מסתכל על נקודת מבט שהוא לא רגיל לראות ביומיום שלו. הרי באיזו תדירות אנחנו באמת מתקרבים לפרח ובודקים את עלי הכותרת שלו או את האבקנים? כנראה שאם זה לא העיסוק שלכם, אז אתם לא מרבים לעשות את זה במהלך היום שלכם.
בתמונות הבאות אתם רואים פרח, אבל רק חלק ממנו, ובצורה כזו שמפשטת אותו מאיך שאנחנו רואים אותו בדרך כלל. לכן, תמונות כאלה קל לנו לזכור הרבה יותר.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
תמיד כיף לראות צילומים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, אבל לא תמיד תהיה זו תמונה בלתי נשכחת. לעומת זאת, יד של קוף שמחזיקה בגדר זה משהו שלא רואים כל יום. מעבר לכך שלא רואים כל יום, אפשר להעלות כל מיני השערות על התמונה הזו, כי התמונה בעיקרה מדגישה רגש של כאב.
צילום: תומר אלמקייס.
בפעם הבאה שאתם מצלמים בעלי חיים, אל תחפשו אחר התמונות הפשוטות שרק מציגות בעל חיים יפה, אלא חפשו את הסיפור שמאחורי בעל החיים, הסיטואציה שבה הוא נמצא וההקשר שלו כלפיה וכלפי הסביבה שלו. ככה תוכלו לדבר יותר בפן הרגשי, לספר סיפור ולהעלות שאלות לצופה בתמונות. אלו יגרמו לו לזכור אותה היטב.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום תמונות מאקרו
מסיבה פשוטה, קל ליצור תמונות מאקרו בלתי נשכחות, בהן הצופה מסתכל על נקודת מבט שהוא לא רגיל לראות ביומיום שלו. הרי באיזו תדירות אנחנו באמת מתקרבים לפרח ובודקים את עלי הכותרת שלו או את האבקנים? כנראה שאם זה לא העיסוק שלכם, אז אתם לא מרבים לעשות את זה במהלך היום שלכם.
בתמונות הבאות אתם רואים פרח, אבל רק חלק ממנו, ובצורה כזו שמפשטת אותו מאיך שאנחנו רואים אותו בדרך כלל. לכן, תמונות כאלה קל לנו לזכור הרבה יותר.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
צילום: אביב קורט.
הכללת אדם ליד מבנה גדול יכולה להעניק לצופה תחושה של קנה מידה לגבי אותו בניין, מה גם שאדם או קבוצת אנשים יכולים לעזור בהקשר של הבניין לבני האדם. אנשי עסקים העושים את דרכם אל תוך בניין משרדים יכניסו לתמונה תחושה שונה מזו שמשתקפת לתיירים כלפי אותו בניין.
אתם יכולים גם להפוך את התמונות לבלתי נשכחות על ידי בחירת זוויות ייחודיות / מוזרות. בעת בחירת נקודת המבט שלכם, תשאלו את עצמכם כמה תמונות של הבניין הזה אתם ראיתם (או שתיכנסו רגע לגוגל ותחפשו) ומאיזה זוויות הן צולמו. זה יעזור לכם לחפש זווית צילום ייחודית שאולי אף אחד אחר לא חשב עליה עדיין.
תהיו ייחודיים ויזכרו את התמונות שלכם 🙂
צילום: תומר אלמקייס.
צילום טבע
תמיד כיף לראות צילומים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, אבל לא תמיד תהיה זו תמונה בלתי נשכחת. לעומת זאת, יד של קוף שמחזיקה בגדר זה משהו שלא רואים כל יום. מעבר לכך שלא רואים כל יום, אפשר להעלות כל מיני השערות על התמונה הזו, כי התמונה בעיקרה מדגישה רגש של כאב.
צילום: תומר אלמקייס.
בפעם הבאה שאתם מצלמים בעלי חיים, אל תחפשו אחר התמונות הפשוטות שרק מציגות בעל חיים יפה, אלא חפשו את הסיפור שמאחורי בעל החיים, הסיטואציה שבה הוא נמצא וההקשר שלו כלפיה וכלפי הסביבה שלו. ככה תוכלו לדבר יותר בפן הרגשי, לספר סיפור ולהעלות שאלות לצופה בתמונות. אלו יגרמו לו לזכור אותה היטב.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום תמונות מאקרו
מסיבה פשוטה, קל ליצור תמונות מאקרו בלתי נשכחות, בהן הצופה מסתכל על נקודת מבט שהוא לא רגיל לראות ביומיום שלו. הרי באיזו תדירות אנחנו באמת מתקרבים לפרח ובודקים את עלי הכותרת שלו או את האבקנים? כנראה שאם זה לא העיסוק שלכם, אז אתם לא מרבים לעשות את זה במהלך היום שלכם.
בתמונות הבאות אתם רואים פרח, אבל רק חלק ממנו, ובצורה כזו שמפשטת אותו מאיך שאנחנו רואים אותו בדרך כלל. לכן, תמונות כאלה קל לנו לזכור הרבה יותר.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
צילום: תומר אלמקייס.
במקרה של בניינים זה עובד קצת אחרת. הם יהיו זהים ביום חמישי בדיוק כמו שהם היו ביום ראשון. אז איך בכל זאת ניתן ללכוד תמונת ארכיטקטורה יפה באופן בלתי נשכח? ובכן, טריק אחד הוא (איך לא?) להוסיף אנשים לתמונה. אז כן, זה אולי משנה קצת את הגישה שלכם כי יש סיכוי גבוה שעד היום צילמתם את מגדל אייפל וחיכיתם ימים כדי שהמקום יהיה ריק מתיירים שלא רצויים במסגרת התמונה, אז למה לשנות את זה עכשיו?
התשובה הפשוטה היא כי אנשים יכולים לעזור להוסיף רבדים נוספים לתמונה. הן מבחינה טכנית -כמו פרספקטיבה למשל- והן מבחינה רגשית – כשהם יוסיפו לסיפור של התמונה ויחזקו אותו.
צילום: אביב קורט.
הכללת אדם ליד מבנה גדול יכולה להעניק לצופה תחושה של קנה מידה לגבי אותו בניין, מה גם שאדם או קבוצת אנשים יכולים לעזור בהקשר של הבניין לבני האדם. אנשי עסקים העושים את דרכם אל תוך בניין משרדים יכניסו לתמונה תחושה שונה מזו שמשתקפת לתיירים כלפי אותו בניין.
אתם יכולים גם להפוך את התמונות לבלתי נשכחות על ידי בחירת זוויות ייחודיות / מוזרות. בעת בחירת נקודת המבט שלכם, תשאלו את עצמכם כמה תמונות של הבניין הזה אתם ראיתם (או שתיכנסו רגע לגוגל ותחפשו) ומאיזה זוויות הן צולמו. זה יעזור לכם לחפש זווית צילום ייחודית שאולי אף אחד אחר לא חשב עליה עדיין.
תהיו ייחודיים ויזכרו את התמונות שלכם 🙂
צילום: תומר אלמקייס.
צילום טבע
תמיד כיף לראות צילומים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, אבל לא תמיד תהיה זו תמונה בלתי נשכחת. לעומת זאת, יד של קוף שמחזיקה בגדר זה משהו שלא רואים כל יום. מעבר לכך שלא רואים כל יום, אפשר להעלות כל מיני השערות על התמונה הזו, כי התמונה בעיקרה מדגישה רגש של כאב.
צילום: תומר אלמקייס.
בפעם הבאה שאתם מצלמים בעלי חיים, אל תחפשו אחר התמונות הפשוטות שרק מציגות בעל חיים יפה, אלא חפשו את הסיפור שמאחורי בעל החיים, הסיטואציה שבה הוא נמצא וההקשר שלו כלפיה וכלפי הסביבה שלו. ככה תוכלו לדבר יותר בפן הרגשי, לספר סיפור ולהעלות שאלות לצופה בתמונות. אלו יגרמו לו לזכור אותה היטב.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום תמונות מאקרו
מסיבה פשוטה, קל ליצור תמונות מאקרו בלתי נשכחות, בהן הצופה מסתכל על נקודת מבט שהוא לא רגיל לראות ביומיום שלו. הרי באיזו תדירות אנחנו באמת מתקרבים לפרח ובודקים את עלי הכותרת שלו או את האבקנים? כנראה שאם זה לא העיסוק שלכם, אז אתם לא מרבים לעשות את זה במהלך היום שלכם.
בתמונות הבאות אתם רואים פרח, אבל רק חלק ממנו, ובצורה כזו שמפשטת אותו מאיך שאנחנו רואים אותו בדרך כלל. לכן, תמונות כאלה קל לנו לזכור הרבה יותר.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אז להתראות, יקיריי. נתראה שוב בפוסט הבא 🙂
שיעורים נוספים בצילום שכדאי לכם לקרוא ולראות:
אני רוצה שתעצרו לרגע ותחשבו על כל התמונות שראיתם בחיים שלכם.
אני יודע שאין סיכוי שתזכרו את כל התמונות, ואני גם יודע שאין סיכוי שתזכרו את רובם. אבל בטח יש מספר תמונות שאתם זוכרים היטב, כאלה שחקוקות לכן בראש ונותנות לכם השראה יומיומית.
עכשיו אתם בוודאי יכולים להניח את ידכם על מספר לא מבוקר של תמונות שנתפסו בעיניכם כבלתי נשכחות, אבל נשאלת השאלה – מה הופך את התמונות האלה לבלתי נשכחות? כאלה שבכל דור ודור אנחנו זוכים לראות אותן תלויות על קירות, נמכרות בחוצות העיר או סתם מופיעות לנו בזיכרון כהשראה.
למעשה, לא כל התמונות הן בלתי נשכחות. רוב התמונות המצולמות בעולם הן כאלה שיישכחו במהרה, במיוחד כאשר מדובר בימינו אלה שבהם אנחנו מוצפים בהמון תמונות בכל רחבי הרשת.
אני רוצה שתעצרו רגע ותעשו לעצמכם תרגיל. שוטטו להנאתכם באחד מאתרי הצילום האהובים עליכם, או אפילו באינסטגרם או פינטרנסט. לאחר רבע שעה, בחנו את עצמכם על התמונות שראיתם. כמה תמונות, לדעתכם, אתם חושבים שתוכלו לתאר אך ורק מהזיכרון שלכם? תמונה אחת? שתי תמונות? יש מצב שלא יותר מזה.
כצלמים, אנחנו תמיד רוצים שהתמונות שלנו תהיינה בלתי נשכחות. זוהי כנראה הסיבה העיקרית לכך שאנחנו מצלמים אותן מלכתחילה. סיבות אחרות יכולות להיות כי אתם רוצים לשמר את הזיכרונות שלכם או כי אתם רוצים ליצור אמנות שמישהו אחר יזכור.
בסופו של יום – יצירת אמנות שתישאר במוחו של הצופה זמן רב לאחר שהוא צפה בה, היא אולי האתגר החשוב ביותר לאמן.
בואו נראה איך זה עובד..
מה הופך צילום לבלתי נשכח?
לפני מספר שנים התפרסם מחקר שהתייחס לשאלה הזו. החוקרים אספו 10,000 תמונות נבחרות מז'אנרים שונים, החל מצילומי טבע וצילומי אדריכלות ועד צילומים של אנשים. במחקר הוצגו כל התמונות האלה כאשר חלקן חוזר על עצמן והמשתתפים התבקשו להקיש על מקש במקלדת המחשב כאשר הם מזהים תמונה שכבר ראו.
דירוג הזיכרונות של כל תמונה נקבע לפי כמות המשתתפים שזכרו אותה. בנוסף, החוקרים יצרו אלגוריתם שיודע ליצור מודל חישובי שמנתח את התמונות יחד עם יכולת הזכירה שלהם על פי דירוגם של בני אדם. על כל תמונה, המודל החישובי ניתח נתונים שונים כמו קומפוזיציה, צבע וצורות, וקשר אותם עם הזיכרונות של התמונה – מה שדרך אגב, גרם לחוקרים לפתח אלגוריתם שיכול לחזות זיכרון של תמונות ללא צורך בבני אדם והם סבורים כי בבוא היום יושתל אלגוריתם כזה במצלמות ואז המח שלנו יפסיק לחשוב.. אבל לא בא לי לדבר על זה..
לענייננו, המסקנה שהוסקה מהמחקר הייתה כי תמונות שמכילות אנשים היו התמונות הנזכרות ביותר, אחריהן היו תמונות פנים של מבנים ולאחר מכן התמונות שנזכרו אלו תמונות מאקרו של חפצים סטטיים. אם אתם צלמי נוף, אז יש לי חדשות רעות מכיוון שצילומי נוף מדורגים במקום האחרון במונחים של זיכרון.
זה ממש לא אומר שאתם צריכים להתמקד תמיד על צילום אנשים אם אתם רוצים ליצור תמונות בלתי נשכחות, אבל ייתכן שאתם תצטרכו לעבוד קצת יותר קשה אם אתם מצלמים נופים ריקים או סצנות אחרות נטולות בני אדם. זכרו גם כי מדובר במחקר אקדמי יבש שלא בהכרח הכליל תמונות שעמדו בסטנדרטים איכותיים גבוהים ולכן התוצאות יכולות רק לשמש לנו כרמז (או אפילו קצת יותר מכך) על תשובה לשאלה גדולה יותר..
איך אתם יכולים לגרום לתמונות שלכם להיחרט בזיכרון?
ישנם מספר גורמים שיכולים כמעט להבטיח שהתמונות שלכם תיחרטנה במוחם של הצופים, ודבר אחד משותף לכולם: הרגש שקיים בתמונות! ואולי זו הסיבה לכך שכל כך קשה ליצור תמונת נוף בלתי נשכחת.. אמנם צילומי נופים יכולים בהחלט לעורר רגשות אצל הצופה, אך ברוב המקרים רגש חזק יופיע בתמונה שבה נוכחת דמותו של אדם.
בואו נבחן רגע את התמונות שהזכרתי למעלה..
"מותו של חייל לויאליסט" הוא תצלום מאוד מפורסם שצילם הצלם רוברט קאפה. התמונה צולמה בתאריך 5.9.1936 ובה מתועד רגע מותו של חייל בשם פדריקו בורל גרסיה בזמן מלחמת האזרחים בספרד.
רוברט קאפה תפס את רגע פגיעת הכדור בחייל כשהוא נופל אחורה מעוצמת הפגיעה והרובה שבידו נשמט. מספר שעות קודם לכן, רוברט קאפה צילם את החייל כשהוא בחברת חבריו ליחידה.
התמונה פורסמה בכל רחבי העולם, זכתה להדים רבים, יצרה מחלוקות בקרב אנשים שטענו כי התמונה מזויפת ואף הפכה להיות אחת מהתמונות המפורסמות והחשובות ביותר מהמלחמה, ועד היום היא משמשת כתמונה המסמלת את מלחמת האזרחים בספרד.
הייחודי לתמונה זו בלב ליבו של הקרב יחד עוצמת הרגש שתמונה זו מעבירה לנו – הם אלו שגרמו לתמונה הזו להיות עוצמתית כל כך ובלתי נשכחת.
"מותו של חייל לויאליסט". צילום: רוברט קאפה.
"הנערה האפגנית" שצילם הצלם סטיב מק'קורי גם היא תמונה שכבר מעל 30 שנה חרוטה בזיכרון שלנו ולא מעט צלמים מרחבי העולם לוקחים ממנה השראה עד עצם היום הזה.
תמונה זו הופיעה לראשונה על השער של מגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" בחודש יוני שנת 1985 ומאז היא לא יצאה מהתודעה שלנו. את הרגש היוצא מהתמונה אפשר לקרוא בפניה של הנערה המלאת פחד, כעס, חוסר ודאות ואומץ, וכולם בעת ובעונה אחת. כמו כן, קשה מאוד להתעלם מצבע עיניה של הנערה המושך את הצופה פנימה אל תוך מחשבותיה ורגשותיה. קשה להתעלם גם מבגדיה המרופטים המרמזים על עוני וכמובן משילוב הצבעים המנצח של ירוק עם אדום.
התוצאה: תמונה דרמטית שמרתקת את הצופה ושואבת אותו פנימה אל תוך חייה של המצולמת.
"הנערה האפגנית". צילום: סטיב מק'קורי.
"אם נודדת"
זו תמונה שצולמה על ידי הצלמת דורות'יאה לאנג בשנת 1936 במהלך השפל הגדול בארצות הברית והפכה לתמונת הסמל של אותה תקופה קשה. בתמונה רואים אשה בת 32 העונה לשם פלורנס אוונס תומפסון אוחזת תינוק בידה בעוד 2 ילדיה האחרים נשענים על כתפיה מכל צד כאשר פניהם אינם גלויים למצלמה.
במרץ 1936, האשה המצולמת בתמונה סיימה קטיף סלק בעמק אימפריאל שבקליפורניה עם משפחתה ונסעה אתם צפונה לחפש עבודה חדשה. במהלך הנסיעה התקלקל רכבם והם נאלצו לעצור במחנה עוני שהיה אחד מרבים שהוקמו לצד הדרך בעקבות המצב הכלכלי הקשה. בזמן ששניים מבניה נסעו לתקן חלקים מהרכב בעיירה סמוכה, היא הקימה מאהל זמני יחד עם שאר בניה. בזמן ההמתנה התקרבה אליה הצלמת דורות'יאה לאנג וצילמה 6 תמונות בפרק זמן של 10 דקות.
התמונה המפורסמת ביותר היא התמונה האחרונה שצולמה כאשר לאחר כל תמונה היא התקרבה אליה עוד קצת. תמונה זו מציגה לנו כאב, דאגה ותקווה, והיא הפכה להיות סמל לתקופת השפל הגדול של ארה"ב וייצגה עידן שלם. תמונה זו התפרסמה מהר מאוד בכל רחבי העולם והצילה רבים ממוות ומעוני. בהמשך, תמונה זו ביססה את מעמדה של דורות'יאה לאנג כצלמת מוערכת.
הרגשות המעורבים שתמונה זו מעבירה לנו – כאב, יחד עם דאגה ותקווה – הם אלו שמנציחים את התמונה הזו בזיכרון שלנו.
"אם נודדת". צילום: דורות'יאה לאנג'.
אז עכשיו בואו נדבר רגע על איך אתם יכולים ליישם את תחושת הדרמה והרגש בתמונות שלכם.
צילום אנשים
בני אדם מלאים בדרמה ורגשות, כך שזה לא ממש קשה לבטא רגש בתמונות של אנשים. תחשבו רגע על כל התמונות שצילמתם במהלך טיול משפחתי או סיטואציה משפחתית אחרת.. איזו תמונה (או תמונות) אתם אוהבים יותר? רוב הסיכויים שתמונה שבה הילדה שלכם עומדת ליד שלט בכניסה לפארק לא תרגש אתכם כמו תמונה שבה הילדה שלכם מתפעמת מיופיו של נוף יפה, זיקוקים או רגע שבו היא אוכלת ביסקוויט ומוטרדת מהעובדה שאתם מצלמים אותה כעת..
צילום: תומר אלמקייס.
זה ממש לא קשה להקפיא רגש בתמונות של אנשים אם אתם זוכרים שני כללים חשובים:
1. תמונות מבוימות המבוססות "פוזה" לא יעזרו לכם ליצור תמונות בלתי נשכחות. 2. ספונטניות היא מילת המפתח.
כאשר אתם מצלמים אדם, אתם רוצים שהתמונה הזו תיתן לצופים הצצה לתוך האישיות של אותו אדם. מה יותר יעניין לדעתכם? תמונה שבה המצולם שלכם עומד בהעמדה מבוימת או כזו שתציג אותו מתעסק במשהו / חושב על משהו?
על פי רוב, תמונות של אנשים שמתעסקים במשהו ייזכרו הרבה יותר מתמונות של אנשים שלא מתעסקים בדבר. אנשים שעוסקים בפעילות כלשהי יבטאו הרבה יותר רגש מאשר אלו שעומדים סתם כך..
כמובן שגם תמונות מבוימות יכולות להעביר רגש, אך הן דורשות עבודה "קשה" יותר ועבודה משותפת בין הצלם למצולם.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום אדריכלות / צילום עיצוב פנים
בצילום אדריכלות / צילום עיצוב פנים קצת יותר מסובך ליצור רגש, במיוחד כשמדובר במבנים מפורסמים שנוטים להיות מצולמים מאוד. תמונות של אנשים עשויות להיות ייחודיות לעתים קרובות יותר מתמונות של מבנים וזאת בשל הסיבה הפשוטה שאנשים תמיד יוצרים מצבים מעניינים ואינטראקציה בדרכים מעניינות. מה גם שלאנשים יש שפת גוף והבעות פנים, כך שבאופן טבעי קל יותר להביע רגש באמצעות הצילום.
צילום: תומר אלמקייס.
במקרה של בניינים זה עובד קצת אחרת. הם יהיו זהים ביום חמישי בדיוק כמו שהם היו ביום ראשון. אז איך בכל זאת ניתן ללכוד תמונת ארכיטקטורה יפה באופן בלתי נשכח? ובכן, טריק אחד הוא (איך לא?) להוסיף אנשים לתמונה. אז כן, זה אולי משנה קצת את הגישה שלכם כי יש סיכוי גבוה שעד היום צילמתם את מגדל אייפל וחיכיתם ימים כדי שהמקום יהיה ריק מתיירים שלא רצויים במסגרת התמונה, אז למה לשנות את זה עכשיו?
התשובה הפשוטה היא כי אנשים יכולים לעזור להוסיף רבדים נוספים לתמונה. הן מבחינה טכנית -כמו פרספקטיבה למשל- והן מבחינה רגשית – כשהם יוסיפו לסיפור של התמונה ויחזקו אותו.
צילום: אביב קורט.
הכללת אדם ליד מבנה גדול יכולה להעניק לצופה תחושה של קנה מידה לגבי אותו בניין, מה גם שאדם או קבוצת אנשים יכולים לעזור בהקשר של הבניין לבני האדם. אנשי עסקים העושים את דרכם אל תוך בניין משרדים יכניסו לתמונה תחושה שונה מזו שמשתקפת לתיירים כלפי אותו בניין.
אתם יכולים גם להפוך את התמונות לבלתי נשכחות על ידי בחירת זוויות ייחודיות / מוזרות. בעת בחירת נקודת המבט שלכם, תשאלו את עצמכם כמה תמונות של הבניין הזה אתם ראיתם (או שתיכנסו רגע לגוגל ותחפשו) ומאיזה זוויות הן צולמו. זה יעזור לכם לחפש זווית צילום ייחודית שאולי אף אחד אחר לא חשב עליה עדיין.
תהיו ייחודיים ויזכרו את התמונות שלכם 🙂
צילום: תומר אלמקייס.
צילום טבע
תמיד כיף לראות צילומים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, אבל לא תמיד תהיה זו תמונה בלתי נשכחת. לעומת זאת, יד של קוף שמחזיקה בגדר זה משהו שלא רואים כל יום. מעבר לכך שלא רואים כל יום, אפשר להעלות כל מיני השערות על התמונה הזו, כי התמונה בעיקרה מדגישה רגש של כאב.
צילום: תומר אלמקייס.
בפעם הבאה שאתם מצלמים בעלי חיים, אל תחפשו אחר התמונות הפשוטות שרק מציגות בעל חיים יפה, אלא חפשו את הסיפור שמאחורי בעל החיים, הסיטואציה שבה הוא נמצא וההקשר שלו כלפיה וכלפי הסביבה שלו. ככה תוכלו לדבר יותר בפן הרגשי, לספר סיפור ולהעלות שאלות לצופה בתמונות. אלו יגרמו לו לזכור אותה היטב.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום תמונות מאקרו
מסיבה פשוטה, קל ליצור תמונות מאקרו בלתי נשכחות, בהן הצופה מסתכל על נקודת מבט שהוא לא רגיל לראות ביומיום שלו. הרי באיזו תדירות אנחנו באמת מתקרבים לפרח ובודקים את עלי הכותרת שלו או את האבקנים? כנראה שאם זה לא העיסוק שלכם, אז אתם לא מרבים לעשות את זה במהלך היום שלכם.
בתמונות הבאות אתם רואים פרח, אבל רק חלק ממנו, ובצורה כזו שמפשטת אותו מאיך שאנחנו רואים אותו בדרך כלל. לכן, תמונות כאלה קל לנו לזכור הרבה יותר.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום מאקרו מביא חלקים של העולם למיקוד שרוב בני האדם לא מודעים אליו ברמה ה-תת הכרתית ובעוד אתם לא באמת יכולים ללכוד את הרגשות של הפרח (מכיוון שאין לו רגשות), אתם בהחלט יכולים ליצור דרמה על ידי הדרך שבה אתם בוחרים לתאר את הפרח. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות כדי ליצור דרמה בתמונות מאקרו הוא גם הדבר הקל ביותר, במיוחד כשמדובר בפרחים. פשוט להדגיש צבעים וצורות ולהסתכל עליו באופן מופשט יותר. צבע וצורות יכולים לבטא רגש ונקודת מבט מופשטת תציג את הייחודיות שלכם.
הדבר השני הוא כמובן לשים לב לאור ולצללים. אור שטוח (כזה שמגיע מאותו כיוון של הצילום) הוא אור דו ממדי והוא "יעזור" לכם ליצור תמונה שטוחה. ותמונות שטוחות נראות פחות אמיתיות מאלו בעלות העומק החזותי. לעומתו, אור רך ומפוזר שנופל על הנושא שלכם מהצד (או מכל כיוון אחר שהוא לא כיוון הצילום), ייצור לכם הצללות נעימות למראה שיבליטו את הנושא שלכם ואת החלקים החשובים בו וידגישו את העומק החזותי שבתמונה.
צילום: תומר אלמקייס.
ולא.. זה לא קשור רק לצילום מאקרו. אור וצל זה תמיד!
צילום נופים בלתי נשכחים
תמיד אני אומר לסטודנטים שלי שזו לא חוכמה לצלם נוף יפה.. זה די כמו לצלם ציור יפה ולשים את החתימה שלכם על התמונה. קצת מוזר, לא?
יחד עם זאת, בהחלט ניתן לצלם תמונת נוף בלתי נשכחת. המחקר שקראנו בתחילת הפוסט אמנם הזכיר את ז'אנר צילומי הנופים כז'אנר האחרון שנשמר לנו בתודעה, אבל בל נשכח שהסיבה לכך נובעת בגלל בעיה עתיקת יומין עם המדיום הזה. כשאנחנו מצלמים, אנחנו מנסים ללכוד חתיכה קטנה מעולם תלת ממדי וליצור ממנו דימוי דו ממדי שטוח לחלוטין. ונופים – הם יפים במידה רבה בגלל התכונות התלת ממדיות שלהם.
אז אם לנוף אין שום דבר שיספק לנו פרספקטיבה, אז גם הנוף היפה ביותר בעולם ייראה לנו כמשעמם וחסר עומק בתמונות. אם כן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לספק את העומק הזה, שזה אומר – הכללת אובייקטים בחזית הפריים. אלו יכולים להיות סלעים, אנשים, עץ, גדר, או כל דבר אחר שיגרום לצופה להיות מודע לעומק הסצנה.
צילום: תומר אלמקייס.
דבר שני, צילום נוף מצריך דרמה שבהרבה תמונות נוף היא לא קיימת גם אם הם מצולמים בסביבה מדהימה. כמובן שהאחראי הכי טוב לכך הוא האור! תמונות שצולמו בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות או בשעת הזהב, יניבו את התוצאות הטובות ביותר מבחינת תאורה. בשעות אלו אתם תקבלו רכות, צללים ארוכים ונעימים למראה שיחמיאו לנוף שלכם ויוסיפו לו את העומק הנדרש. לעומת זאת, אם תצלמו בשעות אחרות ביום, אתם תקבלו לרוב תמונה שטוחה, חסרת עניין וחסרת פרטים.
צילום: תומר אלמקייס.
דרך נוספת להוסיף דרמה לנוף היא להחשיך את השמיים, אשר ניתן לעשות עם פילטר מקטב או אפילו בשלב עיבוד התמונה. תמונה עם שמיים דרמטיים (עננים יוסיפו היטב לדרמה) תמיד תיזכר יותר מתמונה עם שמיים "רגילים".
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
אני אתן לכם טיפ שאני תמיד נותן לסטודנטים שלי: תמיד תחפשו את נקודת המבט שאינה זהה לנקודת המבט של הראיה הטבעית שלכם, זו שאתם לא רגילים לראות ביומיום שלכם. זהו הבסיס העיקרי ליצירת תמונות בלתי נשכחות.
ביומיום שלנו אנחנו רגילים להתבונן על העולם מגובה מסוים ולכן תמונות שצולמו מאותה זווית תמיד ישעממו אותנו. אז לא משנה מה המחקרים אומרים – אם אתם רוצים לצלם תמונות שייכנסו לתודעה של הצופה, זה לא ממש משנה מה אתם מצלמים אלא יותר בכיוון של איך אתם מצלמים. כל מה שנדרש מכם זה לחפש את האור הייחודי, הזווית הייחודית, העומק שבתמונה (פרספקטיבה), נקודת מבט ייחודית וכמובן הרגש שהוא הבסיס להכל.
כל אלו הם הבסיס לתמונות בלתי נשכחות!
אז זהו להיום, חברים. אני מקווה שהפוסט הזה עשה לכם טוב לפחות כמו הפוסטים הקודמים בבלוג.
אם אהבתם את הפוסט ונשארתם עד כאן, אז תכתבו לי למטה בתגובות וכמובן תשתפו את הפוסט לחברים שלכם בווטסאפ, בפייסבוק או בכל מקום אחר שבו תחפצו.
אם אתם לא רשומים עדיין לנויזלטר שלי, אני מאוד רוצה להזמין אתכם לעשות זאת כעת. פשוט תלחצו כאן ותעברו מיד לדף ההרשמה. כך תהיו בטוחים שתהיו הראשונים שתקבלו את הפוסט הבא שאכתוב.
אנחנו מקשרים אותם בעיקר לחתונות או אירועים חגיגיים הקשורים לתחום הרומנטי, אך בשנים האחרונות תחום צילומי הזוגות הפך להיות פופולארי בקרב הקהל הרחב ללא קשר לאירועים רומנטיים כאלו ואחרים.
מדובר באחד מתחומי הצילום הנפוצים ביותר כיום ואחד מתחומי הצילום שעבר שדרוג משמעותי מאוד בשנים האחרונות.
כצלם שמתעסק עם הרבה זוגות, אני מאוד מתרגש מזה כל פעם מחדש. תמיד כיף להכיר אנשים חדשים, להקשיב לסיפור ההיכרות וההתאהבות שלהם, לקנא קצת לפעמים ואחרי כל זה – לספר את הסיפור שלהם דרך התמונות.
לפני שנצלול לעומק הטיפים שהכנתי לכם בפוסט הזה, חשוב לי לציין שהמפגש עם הזוג חייב לרגש אתכם בפן האישי אם אתם רוצים ערך אמנותי חזק בתמונות שלכם, בדיוק כמו כל סוג אחר של צילום. אם לא תתרגשו מהסיטואציה, לא תוכלו לצלם אותה מהנשמה.
במהלך השנים כצלם של זוגות, אימצתי לעצמי גישה ודפוסי חשיבה שאלמלא הייתי מצלם חתונות, לא הייתי זוכה להכיר. הפעם אני רוצה לשתף אתכם ב-5 טיפים חשובים מאוד. כאלו שאתם תצטרכו אתכם לפני כל סט צילום זוגי שתצלמו.
1. בחרו לוקיישן מעניין, אך אין טעם להרחיק לכת.
לוקיישנים לצילום זוגות לא חייבים להיות מטורפים ובטח שהם לא חייבים להיות במרחק של 4 שעות נסיעה מהבית. זה אולי מפתיע חלק מהאנשים, אבל השכונה או החצר האחורית יכולים לשמש כלוקיישן מדהים לצילומים אם רק נדע להתבונן בהם דרך עיניים של צלם. מה שאנחנו צריכים זה להסתכל על הסביבה שלנו באופן ממוקד יותר ולחפש אזורים עם פוטנציאל אמנותי המתאים לצרכים שלנו.
צילום: תומר אלמקייס.
עצים, לדוגמא, יוכלו לשמש אותנו לא מעט כרכיב יצירתי בתמונות שלנו. תוכלו להשתמש בעצים כדי לצלם בצל, לשחק עם האור והצל, תוכלו ליצור איתם תמונות דרמטיות ביום שמש, תוכלו למסגר איתם את המצולמים שלכם ובכך לתת את מלוא היחס לזוג.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
עם עלים ופרחים אפשר להשתמש באופן דומה, שכן הצבעוניות שלהם יכולה לשמש כרקע צבעוני יפה או אפילו כאלמנט קדמי מטושטש.
הספונטניות חשובה מאוד בכל סוג של צילום פורטרט, אך בצילום זוגות אני יכול לומר לכם שהספונטניות היא אחד מהגורמים החשובים ביותר שיש לקחת בחשבון. למרות זאת, המון צלמים מנסים לשלוט על הזוגות שלהם במקום לתת להם להישאר טבעיים ולהוביל אותנו לתעד סיטואציות ורגעים מרגשים. גישה זו שגויה מאוד בעיניי, משום שהדרך שבה אנשים מקיימים אינטראקציה זה עם זה היא מה שעושה תמונה ליוצאת דופן ובלתי נשכחת.
כמובן שאתם תמיד יכולים להציע לזוג פוזות מסוימות אם אתם רוצים או נאלצים, ויש אפילו שיעריכו את ההכוונה המאוד עוזרת הזו. מה שכן, בדרך כלל הדרך הטובה ביותר להכניס רגש ותחושות לתמונות שלכם היא אם אתם תצליחו לגרום למצולמים שלכם להתנהג באופן טבעי לחלוטין.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
3. תחליפו עדשות.
זה נכון שצילום עם עדשה אחת יכולה ללמד אתכם המון על ראייה צילומית. וזה נכון שצילום עם עדשה אחת זה לא דבר רע.
אבל..
עדשות שונות יניבו לכם פרספקטיבות שונות. משמע – תמונות שונות. אתם בכיף יכולים למצוא 2-3 עדשות שונות שיעזרו לכם ליצור תמונות שונות ומגוונות.
את המפגש הראשוני עם הזוג ביום הצילומים מומלץ רוב הזמן להתחיל עם עדשה צרה יחסית, במיוחד אם אתם מצלמים זוג שלא מרגישים בנח כשדוחפים להם מצלמה לתוך הפרצוף. עדשה צרה תאפשר לכם לקחת מספר צעדים אחורה ולתת למצולמים שלכם מרחב אישי יותר להתנהג בטבעיות.
כאן חלקכם בטח מתחילים להסתקרן לגבי עדשות ואולי חלקכם שואלים מהן העדשות שיש לי או מהן העדשות האהובות עליי.
אז ככה..
לי באופן אישי יש 5 עדשות. כולן עדשות Prime באורכי מוקד של 20mm, 35mm, 50mm, 85mm ו-105mm.
אם תשאלו אותי איזו עדשה יחידה אני לוקח איתי לאי בודד, הייתי שואל אתכם בחזרה – אם היו זורקים אתכם באי בודד לכל החיים ונותנים לכם לקחת אתכם רק ילד אחד שלכם, את מי הייתם בוחרים?
ההחלטה היא קשה.
סביר להניח שהייתי בוחר ב-50mm כי איתה אפשר לעשות הכל, אבל בהנחה שאתם לא מעמידים אותי במצב הזה, אני אוהב את כל העדשות שלי באותה מידה. לכל אחת מהן יש אופי משלה וככה אני מתאים את העדשה הנכונה לי לפי הצרכים והרצונות שלי.
אז אתם לא חייבים להיות משוגעים כמוני ולצלם רק עם עדשות פריים (למרות שאני מאוד בעד זה), אבל 2-3 עדשות שונות יעשו את העבודה. עדשה אחת רחבה, עדשה אחת טלה ואפשר שתהיה לכם גם את ה-50mm.
4. חפשו אור אידיאלי לצילום או שתהפכו אותו לכזה.
לאור יש ערך פיוטי חזק בצילומי זוגות, כך שסוגים שונים של אור יכולים לעורר רגשות שונים. למשל, אם תצלמו מול השמש בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אתם תקבלו אור מיסטי מהמם שעובד נהדר עם רומנטיקה זוגית.
צילום: תומר אלמקייס.
מצד שני, ניתן להגיע לתוצאות רומנטיות גם בעזרת סוגים אחרים של אור. באור הקשה של אחה"צ המוקדמות אתם תוכלו להשתמש כדי ליצור תמונות דרמטיות עם תאורה צידית, קונטראסטית ועם צללים שמדברים. אתם תוכלו להשיג את התמונות האלה גם בחוץ וגם בתוך מבנים.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילומי סילואט בשקיעה הפכו לעניין נפוץ מאוד, אז אם בחרתם ליצור אחד כזה, תהיו מקוריים ותוסיפו לעלילה טוויסט יצירתי משלכם.
צילום: תומר אלמקייס.
5. הישארו צמודים לרעיון של הסיפור.
הפוטנציאל של לספר סיפור בתמונות של פורטרטים קצת נשכח לפעמים וזאת למרות שהוא יכול להיות כלי עם הרבה עוצמות. אז בפעם הבאה שאתם יוצאים לצלם זוג, פשוט תחשבו לפני כן על איזשהו סיפור שבו יש התחלה, אמצע וסוף -ממש כמו ברומן- וצרו לכם סדרה צילומית לאורך הסט. את הגישה הזו ניתן למצוא באלבומי חתונה וזה עובד מצוין!
אם אתם לא בטוחים באיזה סוג של סיפור הזוג שלכם מעוניין, אתם יכולים לשאול אותם ואף לשתף אותם ברעיונות שלכם. זכרו שכל זוג הוא אחר ולכל זוג היסטוריה ייחודית משלו ולכל אדם אישיות משלו. רק לאחר שתכירו אותם, אתם תוכלו להרכיב את הסיפור שלהם יחד ולהפוך את סט הצילום שלכם למרתק יותר, אז אל תתביישו לשאול אותם שאלות ולהתעניין בחיים שלהם – הן בפן האישי והן בפן הזוגי. כל מידע שיהיה לכם בידיים רק יוסיף לכם.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
כמה מילים לסיום
להיות צלם של אנשים לא דורש מאיתנו רק להבין בצילום ולהיות מצחיקים כדי לשחרר את המצולמים שלנו. למעשה, הוא דורש מאיתנו הרבה יותר מזה.
להיות צלם של אנשים דורש מאיתנו בעיקר להכיר את המצולמים שלנו וללמוד אותם לעומק. במקום לחפש רק רגעים רומנטיים טיפוסיים, אתם צריכים לחפש את הרגעים שבהם אתם מזהים סוגים שונים של שעשוע וחיבה שקורים בין בני הזוג. אם אתם יכולים להשיג את זה, אתם בסופו של יום תצאו עם תמונות מרגשות ולא רק פוזות "לפי הספר".
חברים, הגענו לסיום, אז תודה רבה שקראתם אותי.
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה לאלו שימצאו בו עניין דומה לשלכם. כמו כן, אתם מוזמנים לכתוב לי למטה בתגובות, לשאול שאלות, להביע דעה.
אם צילום מעניין אתכם אז לחצו למעלה על הלוגו שלנו ותגיעו לעוד הרבה פוסטים חינמיים שילמדו אתכם לצלם טוב יותר עוד היום! כמובן שאתם מוזמנים גם להירשם לניוזלטר שלי ולהיות הראשונים לדעת על כל פוסט חדש שעולה לאוויר.
זה לא סוד שאני אוהב לצלם סדרות של תמונות. כשאני יוצר סדרת תמונות אני מרגיש הרבה יותר בתוך הסיפור, אני חלק אינטגראלי ממנו, אני חוקר אותו ואני נכנס אליו בכל הכח.
סיפורים הם חלק בלתי נפרד מחיינו וסיפור סיפורים הוא עניין נצחי. יצירה של סדרת תמונות יכולה להיות דרך מצוינת לספר סיפור באמצעות הצילום. מה שכן, מעטים מאוד הם אלו שמבינים שיש הבדל בין צילום לבין סיפור ויזואלי באמצעות צילום.
כשאתם קוראים ספר שנכתב כאמנות, אתם "נדבקים" אליו ונשאבים לתוכו דרך הרגשות שהכותב חי ומעביר אליכם באמצעות מילים. כשאנחנו מצלמים סיפור, אנחנו הופכים את המילים למשהו ויזואלי שבו אנחנו משתמשים כדי לדבר את שפתינו ועל ידי כך אנחנו "נדביק" את הצופה שלנו לתמונה בדיוק כמו שעשה הסופר מלמעלה.
הביטוי "תמונה אחת שווה אלף מילים" מצדיק מאוד את אמנות הסיפור בתמונות, אך זה לא בהכרח אומר שכל התמונות מספרות סיפור, ובל נשכח שמדי פעם אנחנו רוצים לספר את הסיפור במספר תמונות – הנושא שלשמו התכנסנו כאן היום.
כשאנחנו יוצרים סדרת תמונות, אנחנו בעצם מצלמים בכל פעם פיסה קטנה של מידע מתוך סיפור שלם. התצלומים יתחברו יחד לתמונה אחת כוללת שתציג סיפור, סיטואציה, מצב, מחקר או רעיון. בסדרת תמונות, כל תמונה צריכה להיות חזקה בפני עצמה גם אם היא מוצגת בנפרד מהסדרה. כמו כן, כל תמונה צריכה להיות שונה מקודמתה ועליה להוסיף או להרחיב את המידע על נושא הסדרה.
טקסט המצורף לסדרה (ו/או טקסט קצר ליד כל תמונה) תמיד יכול להוסיף להבנה של סדרת התמונות, אך חשוב לזכור כי תפקיד הטקסט הוא להרחיב את ההבנה של הסיפור, אך התמונות הן אלו שצריכות לספר את הסיפור ולא המילים.
בפוסט הזה אני רוצה להמחיש לכם מהי בכלל סדרת תמונות, למה יוצרים אותה ואיך ניגשים אליה נכון.
תמונה אחת VS סדרה של תמונות?
כדי להמחיש לכם את ההבדל בין תמונה בודדת לסדרה של תמונות, אני רוצה שלרגע תדמיינו את עצמכם קוראים סיפור בן כמה שורות וסיפור המסופר בספר שלם. בסיפור קצר, הכותב יכניס הרבה מידע מתומצת וייגש די מהר למטרה, לעומת ספר – שבו המידע מפורט יותר, יש חלוקה לפרקים ובכל שלב קיימת התפתחות בעלילה עד לרגע השיא.
אז קיימת השאלה: האם הסיפור עובר טוב יותר בתמונה אחת או בסדרה של תמונות? זו אחת מנקודות הדיון שעולה לא מעט בקבוצות הצילום השונות.
ובכן, זה נורא תלוי בסיפור ובמספר הסיפור. כמו בטקסט, אתם יכולים לקרוא טקסט קצר ובועט לא פחות מספר ארוך שבועט, אך זכרו שבסיפור המסופר על ידי תמונה בודדת אתם לא יכולים להכניס יותר מדי פרטים ולכן ייתכן שהסיפור שעליו אנחנו מדברים לא יוצג במלואו.
מה זה אומר?
בתמונות, המסר עשוי להיות נכון בחלקו, אך בפועל הוא רק חלק מן האמת כולה והתמונה היא רק פיסת מידע אחת מהתמונה הכללית. זה משאיר לחלק מהמח שלנו לפרש את הדימוי עצמו ולכן גם מקשה בהרבה מקרים להבין את המסר של הצלם. זו גם הסיבה שבהרבה מקרים אנשים שונים יפרשו את התמונות בדרכים שונות.
יש לזכור כי סדרה של תמונות היא בעצם אוסף של תמונות בודדות שכל אחת מהן היא פרק בסיפור, וכל פרק כזה מתפתח לקראת השיא. מצד שני, סדרה של תמונות תאפשר למח לעבד כל תמונה בנפרד. היא תדגיש מספר רעיונות בעוד תמונה אחת תדגיש רק רעיון אחד.
בסדרת תמונות, התמונה הראשונה והתמונה האחרונה הן התמונות החשובות ביותר. אלו הן התמונות שיפתחו ויסגרו את הסדרה ואלו הן התמונות שיתפסו את תשומת הלב של הצופה. זה ממש לא שונה מלשפוט ספר על פי הכריכה שלו. ספר עם כריכה חזקה ימשוך אליו הרבה יותר אנשים וספר שהפרק הראשון שלו מרתק, ישאיר אתכם מרותקים כנראה עד סוף הספר.
לסדרת התמונות הזו קראתי "לידה ראשונה" והיא עוקבת אחר אותם רגעים הראשונים של יציאת ולד אל אוויר העולם.
"לידה ראשונה". צילום: תומר אלמקייס.
"לידה ראשונה". צילום: תומר אלמקייס.
"לידה ראשונה". צילום: תומר אלמקייס.
"לידה ראשונה". צילום: תומר אלמקייס.
תכנון מקדים
מה שהראש לא יודע, העיניים לא יכולות לראות ולכן תכנון מקדים הוא חלק חשוב מאוד ביצירת סדרת תמונות. תכנון טוב יגרום לכם לדמיין את הסיפור, לראות את התמונות בראש שלכם ולומר לכם לקראת מה אתם צריכים להיערך.
התכנון צריך לכלול את בחירת הנושא, מחקר קצר או ארוך עליו, שאיבת השראה ואז את תכנון התמונות. לפעמים אתם לא תוכלו לצלם את התמונות בסדר הנכון מפני היערכויות כאלה ואחרות, ולכן אם תכננתם טוב את הסדרה, אתם תוכלו לצלם בסדר שונה מהסדר שאותו אתם מעוניינים להציג. בנוסף לכך, תכנון טוב יגרום לכם לדעת מה אתם רוצים בדיוק בזמן הצילום וככה לא יהיו לכם (או שיהיו פחות) ספקות בזמן עיבוד התמונות.
מיותר לציין שהתמונות שלכם לא תהיינה מושלמות ללא הבנה באור, בקומפוזיציה ובשאר המרכיבים של השפה הצילומית, אך דבר שחשוב לא פחות זו ההחלטה האם הסדרה תהיה צבעונית או שחור/לבן. זה ממש לא חכם ליצור סדרה שבה חלק מהתמונות צבעוניות וחלק בשחל"ב. דבר נוסף שחשוב לדעת זה שצריך לשמור על עיבוד תמונות אחיד ולא לעשות עיבוד שונה לכל תמונה. זה מזיק ומנתק את הצופה מהסיפור.
צלמו תמונות חזקות
ייתכן כי מבחינה טכנית יהיו לכם תמונות מושלמות, אך יחד עם זאת, ישנם 2 אלמנטים עיקריים שיהפכו את התמונה לחזקה ואפילו לחזקה יותר כשהיא חלק מסדרת תמונות.
בראש ובראשונה התמונות צריכות להעביר רגש וזאת על מנת שיוכלו להשפיע על הצופה בפן הרגשי. לא כל התמונות חייבות להכיל אלמנט אנושי כדי להיות מרגשות, אלא שזה באמת יכול להיות כל דבר.. החל מנוף, עץ או פרט קטן מהסביבה. בסופו של יום, התמונות אמורות לעורר תגובה רגשית חזקה אצל הצופה.
הדבר השני הוא שכל תמונה לא צריכה לתת את כל התשובות, אלא להשאיר מקום להרהורים ופתח למשמעות. כמו כן, ישנה חשיבות רבה לסידור התמונות בסדר הנכון, אז תשקיעו הרבה מחשבה לעניין זה שגם הוא אחראי גדול על חוזק הסדרה.
הנה סדרת תמונות מדהימה שסטודנט מאוד מוכשר שלי יצר. הסדרה מציגה את סדר יומו של שוטר בישראל ועוקבת אחר השילוב של חייו הפרטיים יחד עם חייו המקצועיים.
צילום: איתן שאשא.
צילום: איתן שאשא.
צילום: איתן שאשא.
צילום: איתן שאשא.
צילום: איתן שאשא.
תאמינו באינסטינקטים שלכם
דמיינו את עצמכם הולכים ברחוב הומה אדם כשלפתע אתם רואים את התמונה שלכם מול העיניים. אדם מעניין שמבצע פעולה מעניינת והחלטתם שיש לכם פריים. עכשיו אתם רק צריכים להבין מה אתם רוצים, להתקרב, לחפש ולתפוס את הרגע המכריע שיספר את הסיפור.
אתם לא יודעים מה הולך לקרות, אבל אתם נורא רוצים שיקרה… ואז משהו קורה. אתם מתקרבים לאט, מחפשים את הפריים הנכון ביותר ולפתע מגיע אוטובוס שממנו יורדים נוסעים ואתם יודעים שזה הזמן שלכם לתפוס את התמונה שחיפשתם כי ידעתם שלא די לכם לצלם את הנושא שלכם לבדו.
מתוך סדרת התמונות " האנשים השקופים של דרום תל אביב". צילום: תומר אלמקייס.
לצילום יש את היכולת להקפיא רגעים בזמנים שאנחנו לא חשבנו בכלל להרים את המצלמה, או לחלופין – בזמנים שהרמנו את המצלמה בשביל דבר אחד ואז הופיע לו דבר אחר שתרם לנו. אלו הם הרגעים שמעוררים בנו חזון ייחודי משלנו ואלו הם הרגעים שבונים את סגנון הצילום האישי שלנו. אז אם הבחנתם בהזדמנות טובה לצילום, אל תנסו להעריך את המצב יותר מדי, פשוט לכו עם האינסטינקטים שלכם, תהיו בטוחים בתהליך ותראו לאן זה מתפתח משם.
הישארו מקוריים
מקוריות בצילום עלולה להיות פרט שולי עבור מספר לא מועט של צלמים. זה באמת לא קל להיות ייחודיים בימים אלו שבהם הרשת מוצפת במספר עצום של תמונות מכל מקום בעולם. יחד עם זאת, יהיה לכם טוב אם תתאמצו כדי לשאוף למקוריות מכיוון שאין שום סיפוק בהעתקת עבודה של מישהו אחר.
קחו השראה מצלמים אהובים עליכם, אך הישארו נאמנים לעצמכם ותמיד תחשבו מה אתם יכולים לעשות כדי לדבר את שפתכם ולא את שפתו של אמן אחר.
בשורה התחתונה – אם אתם רוצים שסדרת התמונות שלכם תתבלט, זכרו תמיד להישאר אתם!
אל תפחדו להיכשל
הפחד מפני כישלון קשור באופן מוחלט לפחד מדחייה וביקורת שלילית. למעשה, הפחד הזה רק ישפיע על הביטחון הצילומי שלכם ויגרום לכם לא לנסות דברים חדשים ופחות להביע את עצמכם. זה הזמן להפסיק לחשוב ככה ולשחרר את עצמכם ממחשבות שליליות.
כמו בכל דבר בחיים, להיכשל זה עניין נורמאלי לחלוטין ומאוד בריא. כל המצליחנים הכי גדולים נכשלו, והכישלון לכשעצמו מהווה עבורנו חלק חשוב מאוד בשיפור הראיה, הגישה, הביצוע וההצלחה. כישלון יעזור לכם להבין את הנוסחה שעובדת הכי טוב בשבילכם, כך שבסופו של יום העבודות שלכם יקבלו שפה צילומית אישית.
תתרגלו את עצמכם
כמו שאמרתי בהתחלה, סדרה צילומית דורשת מכם להיות אחידים לאורך כל הסדרה ועליה לשקף רעיון שאיתו אתם תלכו עד הסוף. דמיינו לעצמכם סדרה שבה מישהי מצלמת את עצמה החל מגיל 18 ועד גיל 90 כאשר בכל שנה ביום ההולדת שלה היא מצלמת תמונה אחת. בכל תמונה אתם עשויים להרגיש בשינויים שקורים לה בפנים במהלך השנים וכך אתם תמצאו את עצמכם מסתקרנים ונשאבים פנימה אל סדרת התמונות.
חשוב לדעת שהמח שלנו מגורה כאשר הוא מזהה דפוסים או קישורים שמאחדים אלמנטים דומים, אך לא בהכרח זהים. כצלמים, ניתנה לנו מתנה גדולה, כך שאנחנו יכולים ליצור חוויה מספקת של אסוציאציות חזותיות עבורנו ועבור הצופים בתמונות וזאת במספר דרכים. אחת מהן זו יצירת סדרת תמונות.
הנה 2 תרגילים שאתם יכולים לעשות כבר עכשיו כדי להתחיל ליצור סדרות תמונות מוצלחות.
תבחרו נושא שמעניין אתכם ותחקרו אותו לעומק.
כדי ליצור סדרה צילומית מוצלחת, אתם חייבים בראש ובראשונה להחליט על נושא הסדרה ולהישאר צמודים אליו לכל אורך הסדרה. בתור התחלה, אתם יכולים לבחור נושאים פשוטים כמו דלתות, רחובות, ערים, עננים וכל מה שעולה לכם לראש. אתם יכולים גם להיות ספציפיים יותר ולבחור אנשים מתולתלים, אנשים עם מחלות מסוימות, ילדים ג'ינג'ים, אנשים שהולכים ברחוב עם כלבים וכדו'. אתם יכולים גם ליצור סדרה שמבוססת על הפן הגרפי כמו סדרה המבוססת על צבעים, צורות, קווים וכדו'. פשוט תשתמשו ביצירתיות שלכם ואל תמנעו מכם לחשוב.
הנה סדרת תמונות מדהימה של הצלמת יוליה טייץ בה היא מציגה אנשים לבקנים. לסדרת התמונות היא קראה Porcelain Beauty. מהשם ומהתמונות לא ניתן להתעלם מהעובדה שהסדרה מתייחסת ליופי שבצבע הלבן, ובעצם ללבקנות כדבר יפה ומלאכי.
אחד הדברים שהופכים סדרת תמונות למעניינת הוא הקשר בין אובייקטים בפריים עם הבדלים נורא קטנים ששובים את העין. נסו לצלם סדרת תמונות שבה אתם נמצאים באותה נקודה ומצלמים את אותו הפריים בדיוק מספר פעמים, אך הדבר היחיד שמשתנה בפריים זה המיקום הפיזי של הנושא שלכם וגם של אובייקטים אחרים. אתם יכולים לצלם גם במקומות שונים אך לצלם פריימים דומים. לדוגמא, אם בחרתם לצלם אנשים יורדים מגרמי מדרגות, אז תעמדו בכל פעם באותה הנקודה כדי ליצור פריימים דומים מבחינת קומפוזיציה, אך שהנושא יהיה שונה בכל תמונה.
אחרית דבר
יצירה של סדרה צילומית זה דבר מדהים! היא מאתגרת אותנו כאמנים וכצלמים, היא דוחפת אותנו לחפש ולהשקיע ורוב הזמן היא תלמד אותנו המון דברים חדשים שלא ידענו קודם לכם.
זכרו כי המטרה העיקרית בסדרת תמונות היא לא ליצור תמונות שיעמדו בזכות עצמן, אלא תמונות שהעוצמה הגדולה ביותר שלהן היא כאשר הן חלק מסדרה. כמובן שכל תמונה צריכה להיות חזקה ובועטת גם כאשר היא בודדת, אבל בסופו של דבר, אתם צריכים לזכור שהסדרה – היא היצירה כאן!
הסדרה עצמה נועדה להיות יצירת אמנות וכל תמונה בסדרה תשמש כחלק נוסף מתוך פאזל שלם.
דבר נוסף שחשוב לדעת! אתם לא תוכלו להעריך את היופי והחוזק של הסדרה עד שהיא תתחיל ללבוש צורה, אז אל תמחקו תמונות בקלות יתרה.. חכו לראות מה מתפתח כדי שתוכלו לבחור את התמונות הטובות ביותר.
חברים, הגענו לסיום, אז תודה רבה שקראתם אותי.
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה לאלו שימצאו בו עניין דומה לשלכם. כמו כן, אתם מוזמנים לכתוב לי למטה בתגובות, לשאול שאלות, להביע דעה.
אם צילום מעניין אתכם אז לחצו למעלה על הלוגו שלנו ותגיעו לעוד הרבה פוסטים חינמיים שילמדו אתכם לצלם טוב יותר עוד היום! כמובן שאתם מוזמנים גם להירשם לניוזלטר שלי ולהיות הראשונים לדעת על כל פוסט חדש שעולה לאוויר.
לפני שבועיים קיבלתי טלפון מצלם ענק, רפאל בן דור שמו, ונקראתי להתראיין בתוכנית הרדיו שלו 'חשיפה' – על צילום, הגשמה וכל מה שביניהם.
התכנית שודרה בשידור חי ברדיו החברתי הראשון, שם דיברנו על הצעדים הראשונים שלי בתחום הצילום, על ההתקדמות, על התובנות שהגיעו בדרך וכמובן שדיברנו גם על 'בית הספר לצילום'.
אם עדיין לא צפית בראיון, אני מזמין אותך לצפות בו כאן:
חברים, תודה רבה שצפיתם בי. אם יש לכם שאלות על הנושאים שדיברתי, משהו שלא הזכרתי או עניתי עליו, אתם מוזמנים לכתוב לי למטה בתגובות, לשאול שאלות וכמובן גם להביע את דעתכם. אם אהבתם את הראיון ואתם חושבים שיש אנשים נוספים שישמחו לראות אותו ולקבל השראה, תרגישו חופשי לשתף אותו.
אנחנו נתראה, כמובן, בפוסט הבא שיגיע ממש ממש בקרוב 🙂
בעקבות יוזמה של צלם העיתונות אדי ישראל, יצאנו ביום שישי האחרון בתאריך 6.7.2018, לצילומים בעקבות השריפות בדרום הארץ.
המבצע "דרום שחור", שכלל מעל 300 צלמים מדהימים שהשתתפו ותיעדו כל חלקה אפשרית על מנת להעביר את הסיפור הכואב הזה לכל העולם, נחל הצלחה רבה וצבר עד כה עשרות אלפי שיתופים, כתבות בעיתונות, בטלויזיה וברדיו.
אתמול בערב עלתה כתבה של סיון חילאי במהדורה המרכזית של ערוץ 20, בה דיברו על המצבע ונתנו במה למילים ובעיקר לתמונות שלנו. בכתבה זו גם אני לקחתי חלק וסיפרתי אודות החוויה המאתגרת והמרגשת שחוויתי שם באותו יום.
הדבר הכי מרגש בכל המבצע הזה הוא שהוכחנו כמה כח יש לצילום להשפיע. הוכחנו שצילום זו שפה בינלאומית שמדברת ונוגעת לכל אדם באשר הוא, והיא אכן נגעה ועדיין נוגעת!
ומבחינתנו המבצע הזה ממשיך עד שהמצב העגום שבדרום ייעצר!
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: חן כהן
אם היית שם בין מאות הצלמים שתיעדו וצילמו, זה הזמן להודות לך על שבאת ופינית מזמנך כדי לדבר אל העולם באמצעות הצילום.
מה שעוד אפשר לעשות כרגע זה להמשיך לשתף את התמונות שצילמת, את הכתבות והראיונות – וזאת על מנת שכל העולם יישמע, יראה ויכאב!
צלם מצוין יעשה את כל אלו בצורה הטובה ביותר, אבל הוא יעשה אותם עם שימוש מושכל באור!
אור זה דבר פשוט. באמת. בדיוק בגלל זה חלקכם לא תמיד מודעים אליו או שלא משקיעים בו את הזמן ותשומת הלב הראויים לו. מסיבה כואבת זו קיימים לא מעט אנשים בעולם הזה שיכולים לבלות המון זמן עם המצלמה מבלי לחשוב באמת על האור, על האופי שלו ועל האיכות שלו.
אז לא מזמן נשאלתי "מה זה אור רך?" ו"מה זה אור קשה"? "מה ההבדל ביניהם" ו"כיצד אדע מתי להשתמש במה?". אז החלטתי שבפוסט הזה אתייחס לנושא הכה חשוב הזה כדי שבפעם הבאה שתצאו לצלם אתם תדעו להתייחס לאור קצת אחרת ולשפר את רמת הצילום שלכם באופן משמעותי.
צילום: תומר אלמקייס.
אור טבעי מול אור מלאכותי
מבחינתנו הצלמים, אנחנו מחלקים את האור ל-2 קטגוריות עיקריות: אור טבעי ואור מלאכותי. כל קטגוריה כזו טומנת בחובה תתי קטגוריות של אור שלכל אחת מהן מאפיינים שונים.
לדוגמא, האור הטבעי מקושר בעיקר לשמש אבל הוא יכול להגיע גם כאור נר, אור מדורה או אור ירח. למרות שכל אלו הם למעשה סוגים של אור טבעי, לכל אחד מהם יש מאפיינים אחרים הקשורים לרכות, עוצמה וצבע. שמש בצהריים תפיק אור שצבעו לבן בעוד שנר או מדורה יפיקו אור שצבעו כתום / אדום.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
אור מלאכותי הוא למעשה כל אור שאינו טבעי, כגון: נורת להט, פלואורסצנט, תאורת רחוב, פנס של רכב, פלאשים וכדו'. גם כאן, לכל סוג של אור ישנם המאפיינים שלו שגם הם (איך לא?) קשורים לרכות, עוצמה וצבע. נורת הלהט תיצור אור בגוונים של צהוב / כתום בעוד שנורת הפלואורסצנט תיצור אור בגוונים כחול עם סטייה לירוק.
מעבר למאפייני הצבע, יש את מאפייני האופי. אור שמגיע ישירות ממקור האור יפיק אור השונה מאור שעובר דרך מקור ריכוך כגון ענן (בתאורה טבעית) או אהיל (בתאורה מלאכותית). בתאורה הטבעית גם ישנה חשיבות גדולה לשעה ביום מכיוון שלשעה ישנה השפעה גדולה על כיוון האור, צבעו ורכותו.
המאפיינים של האור
אני בטוח ששמעתם יותר מפעם אחת את המושגים "אור רך" ו"אור קשה". כשמשתמשים במושגים האלה מתכוונים לכך שאור קשה הוא אור מאוד חזק שיוצר צללים קשים ואור רך הוא אור שיוצר צללים רכים. אור קשה הוא למעשה אור המגיע ממקור אור קטן וישיר כמו שמש ביום לא מעונן. לעומתו, אור רך זה אור המגיע ממקור אור גדול או כזה שעבר דרך מקור ריכוך שהגדיל את מקור האור בצורה משמעותית ופיזר אותו – כמו אור שמש ביום מעונן. אור עקיף גם הוא רך, והכוונה לאור החוזר ממשטח גדול כמו קיר או רפלקטור.
יש מצב שאי שם בקריירת הצילום שלכם נאמר לכם להימנע משימוש באור קשה ולהרבות ככל האפשר בצילום באור רך. מי שאמר לכם את זה רצה לעזור לכם כי בסך הכל זה די בסדר לחשוב ככה וברוב המקרים זה גם די יעזור לכם. אור רך יגדיל את הטווח הדינמי שבסצנה שלכם וכך תקבלו תמונות עשירות יותר בפרטים בעוד שהאור הקשה יהיה אור קונטראסטי מאוד ועם הרבה פחות פרטים.
יחד עם זאת, ולמרות מה שאמרו לכם, לאור הקשה יש מקום מאוד טוב ומאוד חיובי בקריירת הצילום שלכם. לדוגמא, אם אתם רוצים להדגיש אזור מסוים בסצנה שלכם, אתם תוכלו לעשות את זה מצוין בצהריים ללא עננים. כך גם אם אתם רוצים לשדר דרמה או אם אתם מצלמים משטח בעל מרקם מסוים שאותו אתם רוצים להדגיש. אור קשה יכול להיות בחירה מצוינת בהרבה מקרים, אז אל תחסמו אותו. בנוסף לכך, לימדו כיצד להשתמש בצללים כדי ליצור תמונות דרמטיות ומעניינות יותר.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
רוב הזמן אנחנו רוצים לצלם באור רך כמו ביום מעונן, אור חלון או אור כזה שאנחנו מוצאים בשעת הקסם שמופיעה לפני הזריחה ואחרי השקיעה.
כמו שאמרתי קודם, האור הרך יניב לנו הרבה יותר פרטים בתמונה והוא גם יחמיא יותר לאנשים.
צילום: תומר אלמקייס.
טמפרטורת הצבע
נו, בטח שגם את המושג הזה שמעתם יותר מ-5 פעמים. בטח גם שאלתם פעם "איך צבע יכול להיות טמפרטורה?" כן, זה קצת מסבך, אני יודע.. אבל זה מסבך רק ברמת התיאוריה כי בפועל זה הדבר הכי קל בעולם!
בקיצור, טמפרטורת הצבע היא למעשה תרגום לצבע שהיה מתקבל אם הייתם לוקחים מתכת שחורה ומחממים אותה ללא הפסקה. כך, כשהמתכת תגיע ל-1000 מעלות צבעה יהיה אדום. לאט לאט, ככל שתחממו אותה יותר, הטמפרטורה תעלה וצבע המתכת יתחיל להשתנות לכיוון הכתום, צהוב, לבן, תכלת ועד שהיא תגיע לגוון הכחול שזוהי טמפרטורה של 10,000 מעלות קלווין.
עכשיו זה נשמע לכם יותר מוכר, ויש סיכוי שעכשיו גם הבנתם למה נורת טונגסטן (להט) שמפיקה צבע כתום מתאפיינת בטמפרטורה של 3200 מעלות קלווין.
בסדר, אתם עדיין יכולים לומר שזה מסובך לכם, אבל שתדעו שבעבר הלא כל כך רחוק, כל צלם היה חייב לשחות בחומר הזה כדי לדעת שאם הוא לא מצלם באור יום הוא יצטרך להרכיב פילטר צבעוני כדי לסנן צבעים לא רצויים או שהוא פשוט יתקע עם תמונות אדומות, צהובות וכחולות. זה קרה מכיוון שסרטי הצילום הגיעו מותאמים לאור יום בלבד, כך שכדי לאזן צבעים בתאורות אחרות, הצלם 'נאלץ' להשתמש בפילטרים צבעוניים.
היום הכל הרבה יותר קל ואיזון הצבעים נעשה בצורה דיגיטלית, כך שאנחנו יכולים לאזן את הצבעים דרך הגדרת האיזון הלבן -White Balance (או בקיצור – WB) שבמצלמה הדיגיטלית שלנו. הרבה צלמים, חובבים ומקצועיים, משתמשים בהגדרת ה-WB האוטומטית שיודעת לעבוד לא רע בלא מעט תנאים, אבל אם אתם רוצים יותר שליטה על העניין אתם יכולים פשוט לצלם על הגדרות קלווין (K) ובכך לבחור בטמפרטורה הרצויה ולפעמים גם לשבור את האיזון וליצור תמונות ייחודיות מאוד. אם אין לכם הגדרת קלווין במצלמה, אז תוכלו להשתמש בהגדרות המובנות של ה-WB ובכך לאזן את הצבעים בתמונה בהתאם לסיטואציה (יום מעונן, צל, נורת להט, אור יום וכדו') וגם 'לרמות' כשתרצו.
כך או כך, למרות הטכנולוגיה השופעת בכל טוב, אתם חייבים להבין את הנושא הזה לעומק מכיוון שהוא לגמרי עוד כלי בשפה הצילומית.
צילום: תומר אלמקייס.
כיוון האור והשפעותיו על הצילום
לכיוון שממנו מגיע האור יש השלכות רבות על התמונות שלנו. בטח יצא לכם לראות פעם אדם המואר מלמטה. זה נותן תחושה מפחידה וזה בגלל שאנחנו פשוט לא רגילים לראות אור שמגיע מהכיוון הזה.
העובדה הזו צריכה להעיר בכם את ההבנה מדוע כיוון האור הוא חשוב. אתם יכולים לצלם 8 תמונות (ויותר) שונות מאותו מקום עם אותו נושא ועם אותו רקע וזה רק בגלל שאתם תשנו את כיוון התאורה שלכם. כך תאורה צידית וצללים ארוכים הנוצרים בשעת זריחה או שקיעה יכולים לתת תחושה דרמטית בעוד תאורה אחורית תרגיש קסומה, מיסטית או סוריאליסטית.
צילום: תומר אלמקייס.
צילום: תומר אלמקייס.
הכיוון של האור יעשה לכם הרבה יותר מאשר להעביר את מצב הרוח של התמונה. כמו שראיתם למעלה, צילומי פורטרט יכולים להיראות שונה מאוד כאשר משתמשים בכיוונים שונים של האור. כך אור קדמי ישטיח את תווי הפנים, יעלים את המרקם של העור ועל הדרך יעלים קמטים, פצעים ונקבוביות. אור צידי ידגיש יותר את מרקם העור ועל הדרך יבליט קמטים ושאר פגמים כך שהוא דורש תשומת לב רבה.
עוצמת האור
כשמדברים על אור – עוצמה ואיכות קשורים בקשר חברי הדוק, כאשר מקורות אור בעוצמה גבוהה נוטים לייצר אור קשה; ולעומתם – מקורות אור בעלי עוצמה נמוכה מייצרים אור רך. בפועל, בגלל שאנחנו צלמים, אנחנו משתמשים בצמצם, בתריס וב-ISO על מנת לשלוט בכמות האור הרצויה לכל סיטואציה. לדוגמא, אם עוצמת האור נמוכה, יתכן שאתם תרצו לצלם עם צמצם פתוח כדי לאפשר צילום במהירות תריס גבוהה יותר ובכך אתם תפסידו עומק שדה. יתכן גם שאתם תרצו עומק שדה גדול יותר ולשם כך תצטרכו להעלות את ערך ה-ISO ולהקריב מעט מאיכות התמונה לטובת העניין.
בצילום בסטודיו יש לכם את השליטה המלאה באור שלכם ולכן יש לכם את החופש להגדיר את התאורה בצורה כזו שהיא תתאים לכם לכל מה שרק תרצו. בתאורה טבעית יהיה לכם קשה נורא לקבל את השליטה הזו אלא אם כן תשתמשו בפילטרים, רפלקטורים ומסתירי אור.
ההתנהגות של האור
עכשיו אנחנו נכנסים קצת לתוך אזור טכני, אבל שזה לא ימנע מכם להבין בצורה הבסיסית את האופן שבו האור מתנהג עם אובייקטים שונים. ישנם חפצים ש'בולעים' אור, ישנם כאלו שמחזירים אותו וישנם כאלו שהאור עובר דרכם.
זה די דומה לאופן שבו עובד הצבע. אובייקט כחול הוא בעצם אובייקט שמחזיר את הצבע הכחול אבל בולע את שאר הצבעים. כך אובייקט שמחזיר את כל הצבעים יתקבל כ-לבן ואובייקט שבולע את כל הצבעים יתקבל כשחור.
רוב האובייקטים בולעים אור. אלו שמחזירים אור הם כאלו שאנחנו מפרשים בדרך כלל כמבריקים כמו זכוכית, מתכת, נייר כסף וכדו'. ישנם חפצים לא מבריקים שגם כן יכולים להחזיר אור כמו קיר למשל. לכן, אלו יכולים לשמש אותנו כרפלקטורים טבעיים 🙂
הדבר הבא שצריך לדעת זה שהשתקפות יכולה להיות ישירה או מפוזרת. השתקפות ישירה מגיעה ממשטח חלק כמו פח חלק של רכב בעוד השתקפות מפוזרת תגיע ממשטח בעל מרקם כלשהו (כמו קיר) ותיצור אור רך יותר מזה שתיצור השתקפות ישירה.
צילום: תומר אלמקייס.
אובייקטים שהאור עובר דרכם הם בדרך כלל כאלו שאנחנו יכולים לראות דרכם כמו זכוכית, פלסטיק שקוף או מים. זכוכית שקופה לא תשפיע במיוחד על איכות האור מכיוון שהאור עובר דרכה באופן ישיר. לעומתה, זכוכית פרוסט (כמו זו שיש לכם במקלחת) היא זכוכית בעלת מרקם מחוספס, כך שהאור העובר דרכה מתפזר ומתקבל כאור רך יותר.
איך זה משפיע עליכם כצלמים?
זה אומר שאם אתם מבינים את האור ויודעים לדבר איתו, אתם תוכלו להתמודד איתו בכל שעה ובכל צורה.
לדוגמא, אם אתם מצלמים ביום שמש בהיר, אתם ממש לא צריכים לחשוש מזה. במקום זה אתם יכולים פשוט להשתמש באור הזה כדי לצלם תמונות דרמטיות וקונטראסטיות. אתם יכולים גם להשתמש ברפלקטור או כל מחזיר אור אחר על מנת להוסיף מקור תאורה נוסף ו/או לקבל קצת יותר שליטה על האור שלכם.
אור יום אחורי + רפלקטור. צילום: תומר אלמקייס.
אתם יכולים גם להשתמש בבד מרכך (קיים בחלק מהרפלקטורים) על מנת לרכך את אור השמש ולהפוך אותה מ"זוועתית" ל"מושלמת". מדובר בעצם בבד לבן חצי שקוף שממוקם בין מקור האור לנושא ובכך מרכך את האור בצורה מושלמת.
אז יצאתי רגע החוצה וצילמתי לכם 2 תמונות של לימון. אחת עם תאורה קשה ובשנייה הצבתי מרכך לבן כדי לרכך את אור השמש. הנה הדוגמאות.
ככה נראה בד הריכוך.
למעשה, הלימון כרגע נמצא מתחת לבד הריכוך, כך שהאור מגיע אל הלימון כשהוא רך ומפוזר יותר.
סיכום
תמיד אני מופתע מחדש מכמות המיילים שלי שמצביעה על כך שיותר ויותר צלמים חובבים לא ממש מבינים באור ולא מתייחסים אליו כהוגן.
העולם הטכנולוגי זרע בנו ברכה שהיא גם קללה ואנחנו חייבים לשים לב להבדלים (הדקים כקליפת השום) ביניהם. אני מדבר על אותם מצבים אוטומטיים שמצד אחד הביאו לא מעט טוב, אבל מצד שני הם לוקחים את ההחלטות החשובות ביותר מהצלם וזה פחות טוב כאשר אנחנו רוצים לקבל שליטה על התמונות שלנו.
אני רוצה להבטיח לכם משהו ואני גם עומד במילה שלי. אתם יכולים לשפר את התמונות שלכם מרגע זה רק אם אתם תחשבו על האור בכל תמונה שאתם מצלמים. האור הוא הדבר הכי חשוב בצילום וככה הוא יישאר, אז לפני הכל כדאי לכם להבין אותו ולדבר את שפתו. אם תעשו את זה, אתם תרגישו איך אתם נהיים יצירתיים יותר ואיך התמונות שלכם הופכות להיות טובות יותר הן מבחינה אמנותית והן מבחינה טכנית.
חברים, תודה רבה שקראתם אותי שוב. אם הגעתם עד לכאן, אז אתם מוזמנים לכתוב את דעתכם על הפוסט, לשאול שאלות ולהביע דעה. כמובן שאתם מוזמנים לשתף אותו בשמחה לאלו שיראו בו עניין דומה לשלכם. כמו כן, אתם מוזמנים להירשם בשמחה לניוזלטר שלי ולהיות הראשונים לדעת על כל פוסט חדש שעולה לאוויר.
אז נתראה בפוסט הבא 🙂
הגדרות נגישות
ניווט
ניגודיות וצבע
תוכן
גודל טקסט
מרווח שורות
מרווח מילים
מרווח אותיות
הגדלת תצוגה
אנו מעריכים את הפרטיות שלך
אנו משתמשים בעוגיות לשיפור חווית הגלישה שלך, ניתוח השימוש באתר והתאמה אישית של תוכן. למידע נוסף, אנא קרא את מדיניות הפרטיות שלנו.
